משפחה בהשראה כאן גדלים בכיף
כתבות קשורות
בניגוד לעקרון הבסיסי בדיני הירושה, לפיו עריכה וביטול של צוואה תלויים רק ברצונו האישי של המצווה, יכולים בני זוג – במסגרת "צוואות הדדיות" – להגביל בהסכמה את יכולתו של מי מהם לבטל באופן חד-צדדי את צוואתו. עו"ד דגן רותם, המתמחה בין היתר בדיני ירושה וצוואות, מסביר מה דרוש כדי שצוואות תהיינה "הדדיות", ואיזו משמעות תהיה לכך.
לאחר שעמדתי בסקירה הראשונה בסדרה על ההבדל בין "ירושה על פי דין" לבין "ירושה על פי צוואה"; ולאחר שהצגתי בסקירה השניה דוגמאות לנסיבות שעשויות להצדיק עריכת צוואה – אערוך לקוראים הכרות עם צוואות מיוחדות – "צוואות הדדיות".
אקדים ואציין, כי למעשה, "צוואות הדדיות" הינן שכיחות מאד, במקרים בהם נערכות צוואות ע"י שני בני זוג – אך עפ"י נסיוני, לא אחת לא מודעים בני הזוג לכך שצוואותיהם "הדדיות", ובמיוחד, הם אינם מודעים למשמעות שנובעת מכך.
העקרון – ביטול צוואה תלוי רק ברצונו האישי של המצווה
עקרון בסיסי בדיני הירושה, אשר בא לידי ביטוי בהוראות שונות בחוק הירושה (שייקרא מכאן ואילך "החוק"), הינו כי עריכת צוואה, קביעת הוראותיה, ביטולה (או שינויה) – אינם תלויים אלא ברצונו האישי של המצווה. בהקשר זה, ראו את הוראות סעיף 27(ב) לחוק, לפיו "הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה"; סעיף 28(ב) לחוק, לפיו "הוראת צוואה התולה תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה"; סעיף 8(א) לחוק, לפיו "הסכם בדבר ירושתו של אדם, וויתור על ירושתו, שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים" (והוראותיהם של סעיפי חוק נוספים, שלא אפרט).
צוואה "משותפת" – וצוואה "הדדית"
נעמוד תחילה על משמעות הביטויים "צוואה משותפת" ו"צוואה הדדית", באמצעות ציטוט מפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בשנת 2005:
"צוואה משותפת הינה צוואה פרי החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת היא גם הדדית, כאשר ההסדרים שקבע מצווה אחד בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע מצווה שני בצוואתו, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו".
צוואות הדדיות שנערכו לפני שנת 2005
צוואות הדדיות נערכו זה מכבר – שנים רבות לפני תיקון החוק (בשנת 2005), אליו אתייחס בהמשך.
הוראה אופיינית במסגרת צוואות ממין אלו (שעודנה שכיחה גם כיום במסגרת צוואות הדדיות – גם לכך אתייחס בהמשך), הינה הורשה הדדית בשתי צוואותיהם של בני זוג, האחד למשנהו (למותר לציין, כי לא ניתן לדעת בוודאות מי מבני הזוג ילך לעולמו ראשון ומי יאריך לחיות), בצירוף הוראה לבן הזוג שיאריך חיים למי עליו להוריש (לאחר שהוא עצמו ילך לעולמו), כ"יורש שני", את מה שיישאר ממה שירש מבן הזוג שנפטר ראשון (הוראת "יורש אחר יורש").
לפתחם של בתיהמ"ש (כולל ביהמ"ש העליון) הגיעו כמה מקרים, בהם לאחר פטירת בן הזוג הראשון, ולאחר שבן הזוג שנותר בחיים כבר ירש את עזבונו – שינה (או ביטל) בן הזוג שנותר בחיים את צוואתו שלו, ומי שנפגע מכך היה היורש השני (המיועד). זאת, לכאורה, לא רק בניגוד לרצונו ולכוונתו של בן הזוג שנפטר ראשון – אלא בניגוד להסכמה בין בני הזוג, שבאה לביטוי בצוואותיהם ההדדיות.
בתיהמ"ש הפגינו לא אחת "מורת רוח" משינוי צוואתו של בן הזוג שנותר בחיים, לאחר מות בן הזוג הראשון, אולם ניצבו בפני קושי רב: הן לנוכח קיומן של הוראות החוק עליהן עמדתי לעיל, והן משום ש"חוק הירושה אינו קובע כל הסדר מיוחד באשר לצוואה משותפת והדדית" (כפי שנכתב בפס"ד נוסף של ביהמ"ש העליון).
תיקון חוק הירושה בשנת 2005
בשנת 2005 תוקן, כאמור, החוק, ונוסף לו סעיף 8א, שכותרתו "צוואות הדדיות" (ואשר את נוסחו המלא ניתן למצוא כאן).
אקדים ואציין, כי סעיף 8א אמנם הביא עמו "בשורה", אך גם הותיר שאלות פתוחות, הן בנוגע לסוגיות מסוימות שכלל אינן מוסדרות בו, הן בנוגע למידת ה"מעשיות" של מקצת הוראותיו, והן בנוגע לפרשנות הנכונה של חלק מהוראותיו (ולחלק מאלו אתייחס בהמשך).
מכל מקום, לפי סעיף 8א לחוק, "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד".
"הסתמכות" הדדית של בני זוג שעורכים צוואות הדדיות
מבחינה "מהותית", מה שהופך צוואות ל"הדדיות" הינו "הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר". התנאים האחרים אינם יחודיים לצוואות הדדיות דווקא – צוואות הדדיות חייבות להערך ע"י בני זוג (נשואים או "ידועים בציבור" – מושג אליו אתייחס בסקירה הבאה); ועליהן להערך בשני מסמכים "שנערכו באותה עת", או "במסמך אחד".
על משמעות הביטוי "הסתמכות" ניתן ללמוד, בין היתר, מפסה"ד שצוטט לעיל, קרי, "ההסדרים שקבע מצווה אחד בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע מצווה שני בצוואתו, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו". מובן כי לא תמיד פשוט להתחקות אחר כוונת המצווים, והשיקולים שהינחו אותם.
"זיהוי" צוואות כ"הדדיות"
כפי שיובהר בהמשך, לעובדה כי צוואות הינן "הדדיות" יכולה להיות משמעות רבה. אלא שפרט לכך שמדובר בצוואות שנערכות ע"י "בני זוג", ולכך שעליהן להערך "בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד" (דרישות שאינן יחודיות, כאמור, לצוואות הדדיות), אין בחוק כל הוראה מחייבת, שתאפשר לקבוע בוודאות אם מדובר בצוואות הדדיות, אם לאו.
אמנם, צוואות הדדיות תהיינה עפי"ר מעין "תמונת ראי" זו של זו – אך הדבר אינו הכרחי! צוואות יכולות להיות "הדדיות" – מבלי שתהיינה "תמונת ראי" זו של זו, וגם ההיפך הוא הנכון: צוואות יכולות להיות "תמונת ראי" זו של זו, מבלי שלבני הזוג היתה כל כוונה שתהיינה "הדדיות".
למרות זאת, מכיוון שלא אחת אין למצוא בצוואות "ראיה" ברורה שתעיד עליהן במפורש כעל "הדדיות" (או כעל "לא הדדיות"), נאלצים בתיהמ"ש להכריע בשאלה זאת. ראו לדוגמא אמירה מתוך פס"ד מסוים (כמותה ניתן למצוא בפסקי דין נוספים): "העובדה שנוסח צוואת המנוחה זהה לחלוטין לנוסח צוואת המנוח, תוך הורשה הדדית האחד לאחר, שתיהן נערכו באותו יום וע"י אותו עו"ד – מלמדת כי בפנינו צוואה משותפת והדדית לאותה עת". כלומר, בתיהמ"ש מייחסים משקל נכבד, בין היתר, לכך שבצוואות של בני זוג ישנן "הוראות זהות".
המשמעות הטמונה בכך שצוואות הינן "הדדיות"
לעובדה (או למסקנה) כי מדובר בצוואות "הדדיות", חשיבות רבה בהיבט של ביטול הצוואה.
בתמצית, וכפי שעולה מסעיף 8א לחוק, יש להבחין בין ביטול אחת מן הצוואות בזמן ששני המצווים עדיין בחיים, לבין ביטול צוואתו של בן הזוג שנותר בחיים, לאחר פטירת בן הזוג הראשון. במקרה השני, יש להבחין גם בין ביטול צוואה "כל עוד לא חולק העזבון", לבין ביטול צוואה "לאחר חלוקת העזבון".
מבלי להרחיב, ובהתייחס רק למקרה הראשון (ביטול אחת מן הצוואות בזמן ששני המצווים עדיין בחיים), יצוין כי הדרישה שקבועה בחוק הינה כי "המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני" – היה ונמסרה הודעה כזאת, "בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים"!
בנסיבות מסוימות (שלא אפרט) מדובר בתוצאה מרחיקת לכת.
אגב, בחוק אין כל פירוט לגבי טיבה ותוכנה של ה"הודעה" (וראו גם בהמשך).
מכל מקום, המשמעות העיקרית הטמונה בכך שצוואות הינן "הדדיות" – הינה הגבלה (כזו או אחרת) על האפשרות לבטלן; זאת בניגוד לעקרון החל בקשר לביטול של כל צוואה אחרת: "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה…" (סעיף 36(א) לחוק).
הוראות "אופיניות" ושכיחות במסגרת צוואות הדדיות
אין ספק, כי במסגרת צוואות הדדיות רבות (ואולי אף ברובן), נכללת הוראה בדבר הורשה הדדית של בני הזוג האחד למשנהו, לעתים בצירוף הוראת "יורש אחר יורש" לטובת הילדים המשותפים (או הורשה ישירה לילדים). כאמור, לא אחת זהו גם אחד מן ה"סימנים" שמוצאים בתיהמ"ש בצוואות, לצורך הכרעה בשאלה, האם הן "הדדיות", אם לאו.
יתר על כן, לא אחת נתקלתי באינטרנט באמירות דוגמת "צוואות הדדיות הן צוואות שבני זוג מורישים זה לזה ואח"כ לילדים (או ישירות לילדים") – אך למרות שכך אמנם נקבע לא אחת בצוואות הדדיות, הדבר כלל אינו הכרחי!
בסעיף 8א לחוק נקבע, כי "צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי" – מבלי "לחייב" כי הצד השלישי יהיה קרוב משפחה כלשהו, ואפילו מבלי "לחייב" כי יהיה מדובר באותו צד שלישי.
זאת ועוד, צוואות הדדיות כלל אינן חייבות להיות "תמונת ראי" זו של זו, ואפילו לא דומות – הדבר אמנם לא רק אפשרי, אלא גם שכיח, אך אינו "הכרחי"; ולהיפך – צוואות של בני זוג יכולות להיות "תמונת ראי" זו של זו, מבלי שהצדדים התכוונו שתהיינה "הדדיות".
"התניה" על הוראות החוק
בני זוג שחותמים על צוואות הדדיות, אינם חייבים לאמץ את הוראות סעיף 8א לחוק, שענינן ביטול הצוואה – לא את כולן ולא את חלקן. הדבר היחידי שבני הזוג אינם יכולים לעשות, הינו לכלול בצוואות "הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג" – אם תיכלל הוראה כזאת בצוואות, היא תהיה חסרת תוקף ותבוטל.
במסגרת צוואות הדדיות שנערכות על ידי, אני נוהג לקבוע הוראות ברורות ופרקטיות בנוגע ל"הודעה בכתב", שכאמור על "המצווה המבקש לבטל את צוואתו" למסור לבן הזוג השני.
כמו כן, לא אחת אני מציע לבני הזוג לשלול זה מזו את האפשרות לביטול צוואתו של בן הזוג הנותר בחיים, לאחר פטירת הראשון – וזאת כאחד מן האמצעים שעשויים להבטיח את זכויות הילדים המשותפים, לאחר פטירת אחד ההורים (כאמור, אין לכלול הוראה דומה שתחול "בחיי שני בני הזוג").
המעונינים להרחיב בנושא צוואות הדדיות מוזמנים לעיין גם בסקירה זאת.
הבהרה: אין בסקירה לעיל משום חוות-דעת או יעוץ משפטי כלשהם.
