יום שני, 21 בנובמבר 2022

יחסים כלכליים בין בני זוג

מאחורי הכותרת "יחסים כלכליים בין בני זוג" מסתתר נושא רחב היקף ומורכב, שכרוך בסוגיות שונות, ובין היתר, טיבה של מערכת היחסים הזוגית (נשואים, ידועים בציבור), כוונתם (המפורשת או ה"משוערת") של בני הזוג לגבי "המשטר הרכושי" שיחול עליהם (בטווח הנרחב שבין שיתוף רכושי מוחלט לבין הפרדה רכושית מוחלטת), וה"פרשנות" שניתנת באופן יומיומי בהקשרים אלו, במסגרת אינספור פסקי דין.

ממילא, לא ניתן לסקור במסגרת סקירה ממין זאת את נושא "יחסים כלכליים בין בני זוג" אלא על "קצה המזלג" בלבד (מה גם שבפסיקת בתיהמ"ש חלה התפתחות מתמדת) – ואסתפק בהצגת חלק מן העקרונות הרלוונטיים.

"בני זוג"

כפי שניווכח בהמשך, האבחנה העיקרית (אך לא היחידה) הינה בין בני זוג נשואים לבין בני זוג "ידועים בציבור".

כאשר מדובר בבני זוג נשואים – יש להבחין בין בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974, לבין בני זוג שנישאו מאותו יום ואילך. יתר על כן, ניתן להתייחס גם ל"קבוצת משנה" – בני זוג שעומדים "על סף נישואים", אך טרם נישאו בפועל.

עקרונית, בני זוג ידועים בציבור כוללים – בהקשר של יחסים כלכליים בין בני זוג – גם בני זוג בני אותו מין (אזכיר כי התייחסתי בסקירות קודמות לידועים בציבור שאינם בני אותו מין, ולידועים בציבור בני אותו מין, בהקשר של דיני ירושה). עוד אציין, כי כאשר מדובר בידועים בציבור שאינם בני אותו מין, ישנם פסקי דין בהם ניתן משקל ל"סיבה" שבגינה הם לא נישאו (למשל, "מניעה" שנבעה מהיותם "פסולי חיתון" לפי הדין הדתי שחל עליהם).

"חזקת השיתוף"

יהיו אשר יהיו "בני הזוג" – יש לבחון האם הם "אימצו" (במפורש או במשתמע) את "ברירת המחדל" לפי "חזקת השיתוף" או לפי "חוק יחסי ממון בין בני זוג" (לפי הענין), או שמא הסכימו (גם במקרה זה – במפורש או במשתמע…) להחיל על עצמם הסדרים אחרים.

חזקת השיתוף (ולמעשה "הלכת השיתוף") הינה "יציר פסיקה" (כלומר, מקורה בפסיקת ביהמ"ש העליון). חזקת השיתוף פותחה לפני עשרות רבות של שנים, ועמדה מאחוריה מציאות חברתית שכיחה באותה עת: בד"כ היה זה הבעל (בלבד, או בעיקר) אשר "פירנס" את המשפחה, בעוד האשה "ניהלה את משק הבית" – ובהתאם, גם נכסים שנרכשו, נרשמו לא אחת על שם הבעל בלבד. ביהמ"ש העליון הכיר בכך, שגם בנסיבות שכיחות ממין אלו, שני בני הזוג תורמים לרווחת המשפחה, וכפי שנקבע באחד מפסקי הדין: "המאמץ המשותף הנדרש הוא לאו דוקא השתתפות כספית של כל אחד מבני הזוג הבאה מהכנסות או מרווחים שלו. אף במקרה שאשה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסיה שלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך ילדי הזוג, אפשר לראות בכך מאמץ מצדה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה על ידי עבודת האשה בבית וניתן לראות בהכנסות אלה פרי מאמץ משותף של בני הזוג".

חזקת השיתוף – ככל "חזקה" אחרת – ניתנת לסתירה. אך הנטל על הטוען כי חזקת השיתוף לא חלה (כלל, או על נכסים מסוימים) אינו קל.

תנאי (לכאורה) להחלת חזקת השיתוף היה קיום חיי נישואין תקינים (ובדרך כלל ממושכים יחסית). חזקת השיתוף הוחלה (עקרונית) הן על נכסים "משפחתיים" והן על נכסים "עסקיים", ואף על נכסים שאינם תוצר של "מאמץ משותף" של בני הזוג (בין אם מקורם לפני הנישואין, ובין אם הגיעו אל אחד מבני הזוג במרוצת הנישואין).

כפי שיובהר בהמשך, בהעדר הסכם או ראיות אחרות המעידים על שלילת חזקת השיתוף, היא מוחלת כיום על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974.

חוק יחסי ממון בין בני זוג

חוק יחסי ממון בין בני זוג (שייקרא מכאן ואילך "חוק יחסי ממון"), נחקק בשנת 1973. בחוק יחסי ממון נקבע כי "תחילתו" ביום 1.1.1974, וכי ההוראות שענינן "הסדר איזון משאבים" (מושג שמשמעותו תתבהר בהמשך) "לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה". הוראות החוק חלות איפוא על בני זוג שנישאו מיום 1.1.1974 ואילך. על בני זוג נשואים, שנישאו לפני 1.1.1974, ועל בני זוג שאינם נשואים חלה (או מוסיפה לחול) "הלכת השיתוף" – אולם יש ביניהם הבדל: כשמדובר בבני זוג נשואים, מדובר ב"חזקת שיתוף" (כלומר, הנטל על בן הזוג הטוען כי לא התקיימו יחסי שיתוף), ואילו כשמדובר בידועים בציבור, לא מדובר ב"חזקה" (כלומר, הנטל על בן הזוג הטוען כי התקיימו יחסי שיתוף).

"איזון משאבים" לפי חוק יחסי ממון

לפי חוק יחסי ממון, אם בני זוג לא ערכו הסכם ממון (לגביו יורחב להלן) – ובמקרה שערכו הסכם ממון אשר "אינו קובע אחרת" – "יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים" המפורט בחוק.

באופן כללי מאד, לפי חוק יחסי ממון, "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג… זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג".

במלים אחרות, למעט "חריגים" – שחלקם קבועים בחוק יחסי ממון עצמו (וכפי שיפורט בהמשך) – בבוא הנישואים לסיומם, זכאי כל אחד מבני הזוג (ובמקרה של פטירה – יורשיו) למחצית מכלל הנכסים, או למחצית משווים הכספי של כלל הנכסים, וזאת אפילו נרשמו על שם אחד מבני הזוג בלבד. ברור כי נכסי מקרקעין, מיטלטלין וכיוצ"ב, הינם חלק מ"כלל נכסי בני הזוג", אך חוק יחסי ממון אינו "מותיר ספק", וקובע כי "כלל נכסי בני הזוג – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות"…

"פקיעת הנישואין"

בחוק יחסי ממון מצוינים שני מקרים הנכנסים תחת ההגדרה "פקיעת הנישואין" – האחד, "התרת הנישואין"; והשני, "פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג".

לגבי "התרת הנישואין", יצוין כי נקבע בחוק יחסי ממון כי "הזכות לאיזון משאבים… תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין, אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים…" – ובנוסף התקיימו תנאים נוספים, ובין היתר, אם חלפה שנה מיום שנפתח "הליך להתרת נישואין" או מיום שהוגשה "תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג" (כמפורט בחוק); אם "קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה" (ביהמ"ש רשאי לקצר את התקופה); ובנסיבות נוספות (שלא אפרט).

במקרה השני ("פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג") יבואו, כאמור, יורשי בן הזוג שנפטר במקומו, לענין הזכות לאיזון המשאבים. נושא שראוי לסקירה נפרדת, בהקשר זה, הינו היחס בין הסכם ממון (לגביו ארחיב להלן) לבין צוואה – אציין בהקשר זה כי ישנן נסיבות (למשל, מערכות יחסים "פרק ב"), בהן מומלץ במיוחד לשקול לערוך גם צוואה וגם הסכם ממון, ולא "להסתפק" רק באחד מאלו.

נכסים "חיצוניים" – לפי חוק יחסי ממון

לפי חוק יחסי ממון, בפקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, "למעט – (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; (2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות; (3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".

אתייחס בהמשך בקצרה לחלק מ"חריגים" אלה; בשלב זה יצוין, כי "נכסים שהיו להם [לבני הזוג – ד.ר.] ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" מכונים "נכסים חיצוניים".

בעוד שהפסיקה שעוסקת ב"חזקת השיתוף" מאפשרת (בעיקר במערכת זוגית ממושכת ותקינה) הכרה בנכסים ממין אלה כחלק מן הנכסים המשותפים שיש "לאזנם" – כאשר יש תחולה לחוק יחסי ממון, הדבר אינו אפשרי לכאורה, שכן מדובר בהוראת חוק ברורה וחד-משמעית (מה גם שלפי חוק יחסי ממון – "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני"); אך בפועל, מביאים בתיהמ"ש לא אחת גם נכסים חיצוניים, בגדרם של הנכסים ה"מאוזנים", וזאת כאשר מיוחסים לבני הזוג "כוונה" או "רצון" (מפורשים או משתמעים – לרבות על דרך ההתנהגות) לראותם כ"משותפים".

הסכם ממון

לפי סעיף 1 לחוק יחסי ממון: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב"; ולפי סעיף 3(א) לחוק: "לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף…"

במלים אחרות: בני זוג יכולים "להתנות" על הוראות חוק יחסי ממון שענינן "איזון משאבים" (והוראות נוספות שנקבעו בחוק יחסי ממון, ולא נזכרו לעיל) ולקבוע בעצמם הסדרים פרטניים לפי רצונם. בין היתר, רשאים בני זוג לקבוע מהו "המשטר הרכושי" שיחול עליהם (בטווח הנרחב שבין שיתוף רכושי מוחלט לבין הפרדה רכושית מוחלטת – לרבות התיחסות לנכסים ספציפיים, כגון דירה, ול"פירותיהם" דוגמת דמי שכירות); לקבוע מה יהיה המועד לאיזון משאבים; להתייחס לחלקו היחסי של כל אחד מהם בהכנסות ובהוצאות; ועוד כהנה וכהנה.

אישור הסכם ממון

לפי חוק יחסי ממון: "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה… או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בעניני נישואין וגירושין של בני הזוג… וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור"; וכן: "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו".

להשלמת התמונה יצוין, כי בחוק יחסי ממון גם נקבע כי "הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה" ("התרת נישואין" משמעה, בין היתר, גירושין או ביטול נישואין).

לכאורה, כאשר מדובר בבני זוג נשואים, אשר ערכו "הסכם המסדיר יחסי ממון שביניהם", אין לבני הזוג "שיקול דעת", ועליהם לפעול לאישור ההסכם בביהמ"ש או בביה"ד הדתי – על מנת לתת לו תוקף מחייב. עם זאת, כאשר בני זוג ערכו הסכם ממון, אך לא אישרו אותו בבימ"ש או בבי"ד דתי, במקרים רבים הוא לא יהיה "חסר משקל" – ובמיוחד אם יוכח כי הצדדים נהגו על פיו בפועל.

עוד אזכיר בהקשר זה, כי אחד ה"חריגים" לאיזון משאבים הינו "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם".

הסכם ממון "שנכרת לפני הנישואין"

פרט להוראה שצוטטה לעיל ("הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה… או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בעניני נישואין וגירושין של בני הזוג"), מצוינות בחוק יחסי ממון שתי אפשרויות ל"אימות" הסכם ממון. בעוד האפשרות הראשונה ("בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין") אינה שכיחה, השניה דווקא כן: "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון… ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו".

בסקירה זאת ציינתי, בין היתר, כי עפ"י חוק הירושה, "צוואה בפני רשות" כוללת גם "צוואה נוטריונית" – ההוראה בחוק יחסי ממון, לפיה "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון", מהווה דוגמא נוספת ל"מעמד" שמיוחס בדין הישראלי לנוטריונים.

עם זאת, חשוב להדגיש כי למרות שחוק יחסי ממון קובע כי "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון", מבלי להתייחס לשאלה בכמה זמן "לפני הנישואין" מדובר – נקבע לא אחת בפסיקה, כי האימות חייב להעשות בסמיכות של ממש לנישואין, על מנת שיהיה תקף! וראו גם סקירה זאת.

גם במקרה של אימות הסכם ממון ע"י נוטריון, מומלץ לבקש לאשר את הסכם הממון בביהמ"ש, כדי שיקבל תוקף של פסק דין (למרות שעל הנוטריון לאשר, בין היתר, כי "הסביר לבני הזוג את תוכן ההסכם", ונוכח שבני הזוג "עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, והבינו את משמעותו ותוצאותיו").

הסכמים אחרים – ואישורם

חוק יחסי ממון חל, כאמור, רק על זוגות נשואים. אך גם ידועים בציבור – שאינם בני אותו מין, ואפילו בני אותו מין – עליהם חלה עקרונית הלכת השיתוף, יכולים להסכים על הסדרים אינדיבידואליים – יהיה "כינוים" אשר יהיה ("הסכם יחסים כלכליים", "הסכם חיים משותפים" וכדומה). מלבד תוכנם של הסדרים ממין אלו – יכולה להיות טמונה בהם חשיבות נוספת, לצורך עצם ההכרה בזוגיות של אותם בני זוג (למשל, מצד המוסד לביטוח לאומי).

לא זו אף זו! לפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, "כל ענין שלגביו נתונה לבית המשפט לעניני משפחה סמכות לפי חוק זה, גם אישור הסכם בקשר אליו במשמע, אף אם אינה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסכם תוקף של פסק דין"; מכח סעיף זה, יכולים גם ידועים בציבור לבקש לאשר בביהמ"ש את ההסכם שערכו. למרות שלכאורה, הסכם בין ידועים בציבור אינו דורש "אישור", אלא נכנס לתוקפו מיד לאחר חתימתו, עפי"ר בהחלט מומלץ לאשרו בבימ"ש (אזכיר גם כי כשמדובר בידועים בציבור, לא מדובר ב"חזקת" שיתוף).

אעיר כאן, כי לא אחת אני קורא המלצות "לאמת" או "לאשר" הסדרים שאינם הסכמי ממון, לכל הפחות בפני נוטריון. בניגוד לסמכות המוקנית לנוטריון עפ"י חוק יחסי ממון ביחס להסכם ממון ("הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון") – בהקשר זה לא מדובר בפעולה לפי החוק. עם זאת, ברור כי לחתימה על הסכם בפני נוטריון עשוי להיות "ערך מוסף"… ולו משום שעל הנוטריון לאשר, בין היתר, כי "שוכנע" כי החותמים הבינו "הבנה מלאה" את משמעות חתימתם, וחתמו בפניו "מרצונם החופשי" (ולעתים אף לאחר קבלת "תעודה רפואית" מתאימה).

נכסים "חיצוניים" – לפי הפסיקה

כאמור, למרות לשונו הברורה והחד-משמעית לכאורה של חוק יחסי ממון, מתייחסים בתיהמ"ש לא אחת גם לנכסים חיצוניים – כלומר, "נכסים שהיו להם [לבני הזוג – ד.ר.] ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" – כאל נכסים "משותפים" שיש "לאזנם", וזאת מכח "כוונה" (מפורשת או משתמעת) שמיוחסת לבני הזוג, ל"שיתוף ספציפי" באותם נכסים.

מבלי למצות נושא מורכב זה, אציין לדוגמא דירת מגורים (אליה מתייחסת הפסיקה כאל "גולת הכותרת של התא המשפחתי") שהיתה בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואים; לכאורה, מדובר בנכס שאינו "משותף", ואשר אין לאזנו בפקיעת הנישואין – אך בפועל, נקבע לא אחת כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף ספציפי בדירת מגורים, ובמקרים רבים יאוזן גם נכס ממין זה (באופן מלא או חלקי), ולמשל, בנסיבות של נישואים ממושכים, אשר במהלכם שופץ הנכס ממקורות כספיים משותפים, או כאשר הנכס הושכר ודמי השכירות הופקדו בחשבון משותף, וכדומה (לצד "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי). מובן כי בן הזוג שהדירה היתה ברשותו לפני הנישואים, יכול להקטין את ה"סיכון" לכך (אם כי לא באופן "מוחלט") במסגרת הסכם ממון.

חיים במציאות משתנה

המציאות מלמדת כי לחיים דינמיקה משלהם, ומעת לעת אף מתעוררת נחיצות לביצוע "התאמות" – בפסיקה ולעתים גם בחקיקה – בהיבטים שונים של יחסים כלכליים בין בני זוג (או בני זוג לשעבר…)

כך, למשל, נחקק בשנת 2014 החוק "לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו", אשר לפי לשונו, מטרתו "לקבוע הסדרים בעניין חלוקה של חסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חסכון פנסיוני, באמצעות גוף משלם לרבות גוף המשלם תשלומים לפי הסדר פנסיה תקציבית בחוק או לפי הסכם המאמץ את חוק הגמלאות".

במרוצת השנים התפתחה פסיקה בענינים דוגמת איזון מוניטין, איזון עסק, וכו'. אחד הנושאים שזוכים לתשומת לב רבה בשנים האחרונות, הינה "איזון אופציות", על רקע העובדה, כי במקרים רבים מוחזקות אופציות בידי אחד מבני הזוג או בידי שניהם.

הבהרה: אין בסקירה לעיל משום חוות-דעת או יעוץ משפטי כלשהם.

אודות עו"ד דגן רותם

דגן רותם, עורך-דין (משנת 1998) ונוטריון, מתמחה בדיני ירושה וצוואות, יפוי כח מתמשך ואפוטרופסות, טאבו (ובתחומי משפט אזרחי-מסחרי רבים נוספים - כולל יעוץ ויצוג). בעל תואר שני (מוסמך) בביולוגיה מולקולרית, ותואר ראשון במשפטים (כולם מאוניברסיטת תל אביב).

בדקו גם

הפקדת צוואה אצל הרשם לעניני ירושה

בפני מי שעורך צוואה עומדת אפשרות של הפקדת צוואה אצל הרשם לעניני ירושה. עו"ד דגן רותם, המתמחה בין היתר בדיני ירושה וצוואות, מסביר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פתיחת צ'אט
1
תקשרו איתנו בוואצאפ
צ'אט עם 'משפחה בהשראה'
היי. איך נוכל לעזור לך?