יום שני, 30 בינואר 2023
תופעת השעיר לעזאזל במשפחה והשעיר לעזאזל המסומן
איך הופך ילד לשעיר לעזאזל במשפחה?

שעיר לעזאזל במשפחה – של מי, לעזאזל, הבעיה הזו?

דר' אלון אורן, מסביר איך נקלעים ילדים לתפקיד שעיר לעזאזל במשפחה? מה הבעיה בזה ולמה כל כך קשה להיחלץ ממנה? הוא מלמד מה (ומי) גורם לילד להפוך לשעיר לעזאזל במשפחה ומדגים באמצעות סיפור מהקליניקה איך מחלצים את רונה מתפקיד השעיר לעזאזל במשפחה, ובדרך עוזרים גם לאחים שלה למתן את התפקידים שלהם.

בהרבה מאד משפחות קיימת תחושה שיש להם במשפחה בעיה שמה שגורם אותה הוא ההתנהגות של אחד הילדים. מבחינת ההורים, זה ברור שהילד הזה צריך טיפול. מבחינתם הם עשו כל שביכולתם לגרום לילד הזה לשנות את ההתנהגות שלו ובטוחים שכשהוא ישתנה הבעיה תיפטר ויהיה שקט בבית. הכל יחזור לתפקד "כמו שצריך". לפי מינושין ("משפחות ותרפיה משפחתית", הוצאת רשפים, 1982; והוצאת מודן), משפחה שמגיעה לטיפול, בדרך כלל מדווחת על בעיות בתיאור של מה שקורה בבית. מעל פני השטח. מה שניתן לראות בעיניים ולשמוע באוזניים.

באופן זה הם יתארו ויכוחים חוזרים ונשנים כמריבות שחוזרות על עצמן. דיווחים כאלה חסרים בכלים מקצועיים לזהות את שורש הבעיה, בצורה שמתייחסת למה שקורה מתחת לפני השטח. הדיווח שנשמע מהמשפחה לעולם לא יתייחס לשעיר לעזאזל במשפחה, אלא יפנה אצבע מאשימה לסימפטום בולט של הבעיה שמטריד את ההורים – הוויכוחים האינסופיים ולא למקור הבעיה שהסימפטום הזה מעיד עליו. בדרך כלל מקור הבעיה אינו קשור בקשר ישיר אל אותו הילד שמזוהה כבעייתי אלא עניין בלתי פתור בזוגיות, בהורות או ביכולת להחזיק את התא המשפחתי. ההתנהגות של הילד תהיה תגובה לבעיה האמיתית הרוחשת מתחת לפני השטח. כשלא מטפלים בבעיה האמיתית, המקור ממשיך להפעיל את המערכת וליצור אווירה קשה ומתוחה בבית. אווירה שלילדים קשה לחיות בה מבלי להגיב אליה. הם נוקטים בפעולות שמטרתן להסיח את האווירה המתוחה בבית כדי למתן את העוצמה שלה לרמת שניתן להכיל.  

במצבים כאלה, טוען מינושין, בתהליך גומלין בלתי מודע וסמוי מעיני כל חברי המשפחה, הילד היותר רגיש בין בני המשפחה כנראה יזהה צורך משותף בלתי מודע בהסחת דעת, ימצא את הדרך לעשות מעשה ויגלה, דרך חיזוקים ותגמולים, שראוי וכדאי להמשיך ואפילו לחזק מעשים כאלה שמפחיתים את המתח עבור כולם. באופן זה הוא ממנה את עצמו לתפקיד ה"מסיח", שמשרת את כל המערכת. כשהוא חוזר על אותן התנהגויות מסיחות שוב ושוב, ומתחילה להיווצר תחושה שזה ה"אופי" שלו. הוא "ילד קשה". למעשה, הוא לקח על עצמו תפקיד בעידוד ובתמיכת ההורים וכעת הוא משרת את צרכי המערכת המשפחתית. עכשיו כבר לא עוסקים במתח המקורי אלא במתח שנוצר עקב ההתנהגויות שלו.

מאחר ומדובר בתהליכים בלתי מודעים, נוצר מצב שבו המשפחה כולה משתפת פעולה עם ההתנהגות שלו ומשוכנעת שזו ה-בעיה של המשפחה. הילד שהצליח להסיח את הדעת גם הסית אליו את האצבע המאשימה. עכשיו הוא נקלע לתפקיד שאין לו שום דרך להיחלץ ממנו. הוא הפך להיות שעיר לעזאזל במשפחה. עכשיו המשפחה תדאג, שוב, באותם מנגנונים בלתי מודעים, לשמר אותו בתפקיד ה"מסיח". הוא מסיח את הדעת מהמתח המקורי והעניינים הלא פתורים שקשה מאד להורים להכיל אותם ולהתמודד עם עצמם קיומם. באופן מערכתי, כל המנגנונים יכוונו להשאיר את הילד הזה בתפקידו וכל ניסיון שלו לפעול בדרך שאינה משרתת את המערכת במטרתה העיקרית – להדוף את ההתמודדות עם מקור הבעיה, ינוטרל ויופעלו עליו לחצים סמויים לנקוט באותה הדרך שמאפשרת למשפחה להפנות ולהסיח את הדעת לבעיה שהיא מאמינה שהוא יוצר, שהיא הבעיה האמיתית בעיניהם, כשהם מכחישים גם את הבעיה האמיתית וגם את הבעיתיות שהיא יוצרת כשהיא גורמת לאחד מהילדים לשמש כשעיר לעזאזל במשפחה. בכך היא מדרבנת אותו להמשיך להחזיק עבורה את הבעיה וממשיכה לגרום לו לנהוג שוב ושוב באותו האופן, ומנציחה את הדרישה הסמויה שלה ממנו להפחית את המתח שהיא לא מסוגלת להתמודד איתו.

לפי מינושין, שעיר לעזאזל במשפחה הוא תפקיד שאחד מבני המשפחה מחזיק עבור משפחה שלא מכירה בבעיה משפחתית שיש לה. באמצעות הפקדת המינוי של שעיר לעזאזל במשפחה בידי אחד מבני המשפחה, היא מצמיחה, במו ידיה, בעיה אחרת שהיא סימפטום של הבעיה האמיתית.

הילד שימצא את עצמו בתפקיד שעיר לעזאזל במשפחה הוא ילד שיש לו נטייה "טבעית" לקחת אותו על עצמו. התגמול שהוא מקבל הוא זה שיקבע אם הוא יתקבע בתפקיד, כי הוא זה שמשקף את מידת המסוגלות והנכונות של המשפחה להתמודד עם הבעיה האמיתית שרוחשת מתחת לפני השטח.

במאמר זה אני מבקש להמחיש, מתוך העבודה בשטח, את הדינמיקה בה צומח שעיר לעזאזל במשפחה והופך לתפקיד קיצוני, לצד הדרכים בהן יכולה המשפחה לנקוט כדי לשחרר את הילד מהתפקיד שהוא נקלע אליו. לצורך העניין, אשלב מידע ואשווה גישות בין חקר עולם הקבוצות לחקר עולם המשפחות במטרה לתת בידי משפחות כלים מעשיים להימנע ולמנוע היווצרות של צורך בשעיר לעזאזל במשפחה, וכל שכן, היווצרות של תפקיד בו מתקבע אחד הילדים. כמו כן, במידה וכבר נקלעתם לדינמיקה שמבקשת למנות שעיר לעזאזל במשפחה, לסייע למשפחה להגיע לחוף המבטחים. כך, הידע שיש ברשותי מתחום העבודה המשפחתית ומעולם הקבוצות, והאפשרות להשוות בין מצבים קבוצתיים ומצבים משפחתייים, לגלות את הדומה והשונה תומכת באפשרות של משפחות לרכך את התפקידים ולשחרר את השעיר לעזאזל מתפקידו.

שעיר לעזאזל במשפחה – הכבשה השחורה

הכבשה השחורה היא מטאפורה לאותם ילדים שמתקבעים בתפקיד השעיר לעזאזל במשפחה כשהן נתפסים כשונים, אחרים, לא באמת חלק מהעדר. עם הזמן הם גם מפנימים את הזהות הזו ותופסים עצמם כלא שייכים.

תיאוריות בפסיכולוגיה חברתית מלמדות ששעיר לעזאזל היא תופעה חברתית שקשורה להפניית אצבע מאשימה לאדם או קבוצה מובחנת של אנשים כאחראי או אחראים בלעדיים למצב שלילי שכרוך בתחושות קשות שלבוא עמן במגע יוצר קושי גדול שגורם לאנשים באופן לא מודע לחפש דרכים להפטר מהן. עולם הידע של הנחיית קבוצות ומתוך ניסיון מקצועי רב שנים כמנחה קבוצות אני מוצא, שמאחר ובדרך כלל רב האנשים לא מכירים בקושי שלהם, אין להם יכולת לחוש בעלות ולקחת אחריות עליו, ולכן הם נותרים עם תחושת הקושי ומחפשים, באופן לא מודע, בסביבה הקרובה שלהם, בקבוצה הזמינה והקרובה להם ביותר, כתובת חלופית, אדם שאפשר להפקיד אצלו את הכאב ובתוך כך להישאר איתו בקשר משמעותי יומיומי ולייחס לו את הסיבה לכאב אותו הם מרגישים. הוא הופך לשעיר לעזאזל מהרגע בו נמצא ככתובת לאשמה ונחשב לאדם שפוגע בהם, פוגע בהרמוניה, באווירה, במרקם החברתי ובשלווה שהייתה יכולה להיות. כמו בקבוצות מונחות, כך גם במשפחות – הכתובת נמצאת במעגל הקרוב ביותר. השעיר לעזאזל במשפחה עלול להרגיש אשם מעצם הפניית האצבע המאשימה כלפיו, ההזדהות שלו עם האשמה והתיוג כמקור מחריפים את תחושות האשם שלו וגורמים לו להתנהגות קיצונית יותר ויותר, שלרוע המזל, גם מצדיקה את התדמית שנוצרה לגביו.

מינושין הגדיר את הילד שהפך לשעיר לעזאזל במשפחה כמקרה ייחודי של "פציינט מזוהה" – בשונה ממצב בו משפחה מתגייסת למען הילד שהוא "הפציינט המזוהה" ומגלה כלפיו אמפתיה, הרי שבילד שמוגדר כ"שעיר לעזאזל במשפחה" היא רואה כמי שההתנהגות שלו פוגעת באווירה המשפחתית, בלכידות של המשפחה ובאיכות החיים שלה. במקרה כזה, המשפחה מגיעה לטיפול כדי לווסת או לעצור התנהגות בעייתית ולקבל כלים להתמודד עם אותו בן משפחה שהמשפחה מזהה בו את הבעיה שמפרה את שלוות חייה. בעצם כך, המשפחה, למעשה, מבקשת פתרון להתנהגות שלו ולא מבקשת לפתור את הבעיה האמיתית שלה, זו שבמקור הבעיה שגרמה להם לבקש סיוע טיפולי. קל מאד לקבל את הרעיון שאותו בן משפחה הוא הבעיה האמיתית כי הוא כבר פיתח בעיה אישית שמאותתת לשאר בני המשפחה ולפעמים גם למטפל, שחשוב למקד בו את הטיפול כדי לסייע לו לשנות את ההתנהגות שלו ולשאר בני המשפחה לשוב ולקבל אותו לשורותיה כבן משפחה לגיטימי.

מתפקידו של המטפל לתת בידי המשפחה כלים להגדיר את הבעיה שלהם מחדש תוך איזון בין הבעיה הנראית לעין ומתקיימת מעל פני השטח, לבעיה המקורית שעדיין ממשיכה לנוע ולהניע מתחת לפני השטח. מההכרות שלי את עולם הקבוצות אני יודע שתפקידים מקצינים כשהאדמה בוערת מתחת לפני השטח. כשמישהו מחזיק חזק בתפקיד, אני רואה שגם הקבוצה אינה מוכנה לשחרר. לעומת זאת, המגע עם הבעיה האמיתית, לאט לאט משחרר את הצורך במנגנון של השעיר לעזאזל במשפחה ומשחרר את בעל התפקיד מהתפקיד עם כל המטענים הרגשיים שהיו כרוכים בו. באורח פלא הוא חווה פחות ופחות מתח כללי, פחות ופחות דרישה סמויה להסחות דעת והתנהגויות "בלתי ראויות", רווחה הולכת וגדלה, וה"בעיה" האישית שלו "מתחילה להירפא". האפקט הרגשי על ילד שהופך לשעיר לעזאזל במשפחה כשהמשפחה מפנה כלפיו אצבע מאשימה הוא קשה מנשוא. מדובר במצב בו הילד חווה בדידות איומה. הוא מתקשה לחוות ולקבל תוקף לעוול שנעשה לו. לאורך זמן, ילדים שמשמשים כשעיר לעזאזל במשפחה עלולים לפתח הפרעות במצבי רוח, הפרעות התנהגותיות והפרעות אישיות. האשמה הגדולה שהם נושאים והעדר הלגיטימציה עמה הם חיים, הסביבה שדוחקת אותם להחזיק את האשמה על הבעיה המשפחתית גורמים לכך שהילד מגבש אסטרטגיות המנעות מכאב והוא לומד להכחיש את הרגשות שלו ולהתנתק מהם לחלוטין.

תיאור מקרה בו רונה הופכת לשעיר לעזאזל במשפחה

מפגש ההכרות

ההורים של רונה הגיעו נסערים למפגש הכרות בקליניקה. מהר מאד הם פצחו בשורת טענות ביחס לבת הבכורה שלהם, רונה, בת 15 (שם בדוי), שכבר תקופה ארוכה "עושה להם את המוות". כבר נמאס להם והם לא יכולים להמשיך ככה יותר. הם כבר עשו וניסו הכל ושום דבר לא עוזר. ניסיתי להרגיע אותם וביקשתי שיתארו אותה. ההורים תיארו חוסר אונים מול ילדה עם ADHD ובעיות וויסות וחשיבה מעוותת. הם ציינו בפני שילדים כאלה נוטים לחשוב מחשבות שליליות ומתקשים לווסת אותן.

תוך כדי השיחה הבחנתי במשהו בשיח בין ההורים, שהדליק אצלי נורה אדומה. כמעט כל נושא שדובר עורר ויכוח ותגובה חסרה סבלנית האחד כלפי השני. הם מבטלים האחד את דברי השני, מפקפקים האחד בהסברים ובפרשנויות של השני, מזלזלים בדעה האחד של השני ובאופן מפתיע, מסכימים שניהם רק על דבר אחד רונה צריכה עזרה מקצועית. היא זקוקה לטיפול דחוף, לפני שיהיה מאוחר מידי.

מפגשי ההערכה המשפחתית

במפגשי הערכה המשפחתית התבססה ההשערה שהבעיה המשפחתית האמיתית, אותה בעיה מקורית שאינה מקבלת מענה, היא זו שיוצרת ואף מחריפה את ההתנהגות של רונה. הדינמיקה שזיהיתי במפגש ההכרות בין ההורים חזרה על עצמה שוב ושוב גם במפגשים המשפחתיים. חוסר הכבוד ההדדי בין ההורים בא לביטוי גם באינטראקציה עם הילדים. ההורים התקשו לכבד כל חשיבה אחרת, האחד של השניה וגם לא הצליחו לתת מקום לשום ביטוי של חשיבה עצמאית – הם ענו במקום הילדים, חשבו במקום הילדים, הרגישו מה הכי טוב להם, ידעו מה נכון להם, קטעו אותם והשלימו להם את המשפטים כשניסו להגיד משהו וכעסו במידה ומי מהם הביע עמדה שונה. מהר מאד נחשף דפוס ה'מרצה' שהילדים הצעירים יותר פיתחו. כל אחד בדרכו ניסה לפוגג את המתח ולשפר את האווירה ולהרגיע את ההורים. מערך התפקידים בלט לעין – דין בן ה-9, תפס את עצמו כמי שהאווירה בידיים שלו. הוא לקח על עצמו לפוגג מתח על ידי צחוק. עדן בת ה-11, מינתה את עצמה לתפקיד המפייסת. וכל אימת שעלה קונפליקט, התפרץ ויכוח סוער או היתה תחושה שמתלקחת מריבה בין בני המשפחה (הורים ו/או ילדים), היא לקחה על עצמה להיות מתווכת, להסביר ולפרש לצד האחד את עמדתו של השני.

מפגשי הטיפול המשפחתי

הטיפול המשפחתי נמשך כחצי שנה במטרה להתמודד עם הבעיה שרוחשת מתחת לפני השטח. ההורים לא הסכימו להכיר בבעיה האמתית ולהודות בה אך הצליחו לבסס, להרחיב ולהעמיק את חווית הלכידות והשייכות המשפחתית. חיפשנו דרך להגיע, כל בני המשפחה יחד, לחוף מבטחים. מדובר במטרה מורכבת משום שכאשר התקבעה הגדרת הבעיה והאשמה מתגלגלת לאדם מסויים, מאוד מאתגר ומאד קשה לשנות אותה. הדינמיקה המשותפת דוחפת להנצחת הבעיה החדשה כדרך להכחשת הבעיה המקורית ומצד שני, יש גם תחושה של הבנת הבעיה וגם תחושה שאנחנו עושים מעשה ומטפלים בבעיה. לא נח, לא נעים, אבל מרגיע.

משנוצר מצב בו הדינמיקה של היחסים דוחפת שוב ושוב לאותו מקום ומשחזרת, מנציחה ומשעתקת את אותה שרשרת של גירויים ותגובות – מתפתחת מריבה, ההורים כועסים על רונה, מטיחים בה אשמה ומכלילים אותה לתכונות רעות (תמיד את …) שרונה נפגעת מהן, מתרתחת, מטיחה בהם את זעמה ויוצאת מהחדר בטריקת דלת. הדינמיקה המעגלית הזו מייאשת, התסריט שחוזר על עצמו שוב ושוב מתיש ומעייף ושוב מוכיח לכל אחד מהצדדים את צדקתו. מבחינת ההורים רונה היא הבעיה, מבחינתה אף אחד לא מבין אותה. לאף אחד לא אכפת ממנה, היא לא מקבלת את מה שהיא צריכה ומתקשה להירגע. היא מרגישה בודדה. היא חווה חוסר צדק ומייחלת לחיבוק ולהורים שיהיו מסוגלים להבין ולהכיל אותה גם במצבים והתנהגויות כאלה. הוא זקוקה להורים שמסוגלים להיות חסינים ולא להתמוטט בפני ההתנהגות הבלתי נשלטות שלה. היא זועקת את הכאב שלה על כך שההורים שלה לא מבינים מה מתחולל אצלה בפנים, לא רואים מעבר להתנהגות ומתנים קבלה ולגיטימציה בהתנהגות נאותה שהיא לא מצליחה לספק להם. במקביל, המערבולת הזו מסחררת גם את ההורים, שהם, מצידם מותשים ועייפים ומתקשים לגלות הבנה למצוקה שלה. לפעמים הם אפילו חושבים שהיא עושה להם בכוונה כדי להתיש אותם ועושה להם 'דווקא' כדי להתנקם בהם.

המעגל החוזר על עצמו יצר תקיעות בתהליך הטיפולי.

החלטתי לשלב בעבודה עם המשפחה כלים מעולם התוכן של הנחית קבוצות שיסייעו ויתמכו במשפחה בפיתוח החוסן והחוזק שלה. עקרונות מתחום הקבוצות שמשו את המשפחה בריווח המעגל הבלתי נשלט של הדינמיקה המשפחתית ההרסנית שמגלגלת את היחסים לאותו הבור שוב ושוב. מינושין אומר שמשפחה עשויה להיתקע או לצאת מתקיעות בהתאם לכלים שיש בידה להתמודד עם שינויים. מסתבר שההורים של רונה, היו הורים נפלאים בגיל הרך. הדינמיקה שלהם עם הילדים סיפקה להם את הצרכים הרגשיים שלהם. הם חוו את הילדים נעזרים בהם, לומדים מהם ומשתוקקים לקרבתם. כשהילדים גדלו ההורים התקשו לזהות את הצורך ההתפתחותי שלהם בעצמאות וניפרדות ובעיקר התקשו להכיל אותו. הם התקשו מול כל ניסיון ילדי לבטא את עצמם ולהביע התנגדות לעמדות שלהם. הם פרשו את ההתנגדות המתריסה של הילדים ככשל הורי.

עבדנו על התנועה של הילדים וההורים בין התפקידים השונים במשפחה מבלי להתקבע בהם. הניסיון המקצועי שלי בהנחיית קבוצות מלמד שכשחברי קבוצה מתחילים להתמקם בתפקידים קיצוניים, הכוונה של השיחה עשויה ליצור הבנה והכרה בהקצנה תיפקודית-תפקידית שגורמת לחשיבה חד מימדית סטריאוטיפית ותיוג קטלוגי על בסיס רושם מוטעה שאדם הוא רק ליצן, או רק תוקפן, או רק נחמד. מפגשים בהם עובדים על הנושא הזה עובדים כקסם ובמהלכם אני רואה איך אנשים חוזרים לחייך ולהתרווח. במשפחה של רונה זה פעל בדיוק באותו האופן. היה מרתק לשמוע את הילדים מסבירים את עמדתם, את רונה שוטחת בפני המשפחה את הצורך שלה בהכלה ובלגיטימציה. הכמיהה שלה להיות ראויה, ואת ההורים מגלים את המנגנון שמשחרר את המתח מהמערכת – הם נוכחו לגלות שככל שהם משחררים ומגיבים פחות למה שהם תופסים כחוצפה, רונה מתמתנת ומפעילה פחות התנהגויות של עימות והתעמתות. ככל שההורים התחזקו, הם השכילו לחדש את הגדרת התפקיד שלהם כהורים שיודעים לעמוד מהצד ולהמתין לילד שיזום ויפנה בבקשת עזרה.

התהליך הגיע לשיא כאשר באחד המפגשים ביקשתי מכל בני המשפחה, כל אחד לחוד, למלא בדף בו רשומים 10 תפקידים, לצד כל תפקיד לציין שם של חבר משפחה שלדעתו מחזיק את התפקיד. היה מרתק לגלות תמימות דעים ביניהם ביחס לתפקיד שכל אחד מהם מחזיק. רונה ציינה שהיא בתפקיד שק החבטות של ההורים. שאר בני המשפחה מיקמו אותה בתפקיד התוקפן. כשפתחנו את הדיון הייתה תחושה שהדברים נפיצים ועשויים להתלקח כל רגע, אולם הייתי נחוש לחולל שינוי בעלילה, כך שאמרתי להם בעדינות כדי לתת לגיטימציה ולנרמל את התופעה, שבכל אחד מאיתנו יש חלקים תוקפניים שקשה מאוד לשאת לבד ואם כל אחד יסכים קצת לקחת בעלות על התוקפנות שבו ולשאת את המטען הרגשי הכרוך בה רונה לא תצטרך לשאת לבדה את התוקפנות המשותפת, שלמעשה שייכת ומשרתת את כל המערכת של המשפחה. בחצי השעה הבאה נוצרה שיחה בה כל אחד מהם שיתף במצבים בהם הוא מגלה תוקפנות כלפי אחרים. נוצרה בחדר אוירה משוחררת שרונה לקחה בה חלק פעיל כשניתן היה להבחין שתנוחות הגוף שלה הולכות ונפתחות והופכות מתנוחות מכווצות למשוחררות יותר ויותר. באופן לא מודע היא אפילו אספה את השיער. היא כבר פחות הגישה צורך להסתתר, כנראה שחוותה את המרחב המשפחתי כיותר מוגן ופחות מסוכן.

סיכום

תפקיד השעיר לעזאזל במשפחה הוא תפקיד שקשה מאוד לשאת. קיום התפקיד במשפחה מעיד על בעיה משפחתית עמוקה מתחת לפני השטח, שהמשפחה מתקשה להכיר בה, לקבל אותה ולהתמודד עמה. המנגנון באמצעותו נדחף אחד הילדים על ידי המשפחה להתנהגויות הרסניות שהולכות ומקצינות ככל שהן מתקבעות כחלק מהתפקיד שכבר נתפס כ"אופי" או מאפיין אישיות הוא מנגנון סמוי שמאד קשה לאתר אותו, להבחין בו וכל שכן – לחולל בו שינוי.

חשוב להדגיש שהאפשרות לחלץ את השעיר לעזאזל במשפחה מתפקידו קשורה ביכולת של ההורים לזהות בילד מה שמעבר להתנהגות הגלויה שלו. הורים שיכולים להבחין במנגנון הפנימי של הילד שדוחף אותו להתנהגויות שמחבלות בשייכות שלו למשפחה מבעד לרגשותיהם שלהם יכולים לשאול את עצמם מדוע הילד מתנהג בהתנהגות שכביכול אינה מותאמת באופן קיצוני ולבחון האם ההתנהגות הזו מהווה הסחת דעת מבעיה אמיתית מוכחשת שמחוללת מתחת לפני השטח לחצים ומתחים בלתי ניתנים להכלה.

הורה שמבין את הקשר בין תפקיד משפחתי לתפקיד חברתי ומכיר בדינמיקה שילד לוקח איתו מבית ההורים לכל הקבוצות שהוא עתיד להשתייך להן כל ימי חייו, עשוי להבחין בקשר בין ההתנהגות שלו עצמו שנובעת מבית הוריו שלו להתנהגויות של ילדיו בבית ובקבוצות שמחוצה לו – במעגלים חברתיים, בכתה, בצבא ובמקומות העבודה. מניסיון מקצועי רב שנים עם קבוצות ומשפחות אני יודע ומאמין שכל הורה שיש לו את האומץ להכיר בבעיה, יכול גם לטפל בה. לעיתים בכוחות עצמו ולעיתים דרך פניה לטיפול.  

המדריך הבסיסי לטיפול משפחתי

כלים יצירתיים בטיפול זוגי ומשפחתי: איך להעשיר את ארגז הכלים המקצועי ולהתאימו ביצירתיות לטיפול זוגי ומשפחתי?

אודות ד"ר אלון אורן

מטפל ומדריך מוסמך מטעם האגודה לטיפול משפחתי ועוסק בטיפול והכשרת אנשי מקצוע. בעבודתי האקדמית אני מתמקד בהנחיית הקבוצות, טיפול משפחתי והכשרת מדריכים. אני מוצא שגיבוש דרך מקצועית נינוחה ובטוחה היא האתגר המעניין, המרגש, והמתסכל ביותר. יחד עם זאת, מדובר באתגר מתחייב והכרחי לכל מטפל בכל מגוון תפקידיו, כדי לשמר יעילות בטיפול מחד ואת התשוקה למקצוע מאידך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פתיחת צ'אט
1
תקשרו איתנו בוואצאפ
צ'אט עם 'משפחה בהשראה'
היי. איך נוכל לעזור לך?