משפחה בהשראה כאן גדלים בכיף
כתבות קשורות
חברים, סוד קטן: נהיגת משפחה היא כמו נהיגת רכב. אנחנו יכולים שהמשפחה שלנו תיסע בפראות כמו רכב שודים (לפעמים כיף, הרבה פעמים בלגן בבטן) או שתיסע כמו לימוזינה – בשקט, ביעילות, בפינוק. ההבדל, הסוד, הוא בנהיגה. תיכף ניכנס לפרטים ונעבור קורס בנהיגת לימוזינה.
מהו הסוד השני? שילדים שגדלים בבית שנוסע כמו לימוזינה גדלים להיות אנשים בריאים יותר, נפשית וגופנית, מצליחים יותר בחיים ובעיקר שמחים יותר במי שהם, וזה הדבר הכי חשוב לי בחיים.
מה ההבדל בין משפחה בלימוזינה למשפחה ברכב שודים?
לצד עבודתי המקצועית כמטפל ומנחה, הייתי גם נהג פעיל של רכב חרום הרבה שנים. יש הרבה כייף באדרנלין של הקצב המשוגע (והלא טבעי) של התנועה, אבל הנסיעה ברכב שודים גורמת למח להיות עסוק בהגנה – הגוף דרוך כולו, התקשורת מצטמצמת; קשה מאד להיות יצירתי, אדיב ואמפטי כשעסוקים בציפייה לזבנג הבא. הנסיעה בלימוזינה, לעומת זאת, היא נסיעה נינוחה. הגוף נינוח, רגוע, יש אנרגיה להקשיב ולשוחח, לחשוב, להתפעל מכל מה שיש בצד הדרך. אלו הן יכולות שניתן להפעיל רק כשמרגישים בטחון.
במשפחה שחיה ב"רכב שודים" קשה לקשור שיחה ללא הפרעות, להכיר האחד את השני ולקשור יחסים משמעותיים בין בני המשפחה. קשה להנות מהדרך המשותפת יחד. קשה להורים להתפנות ולהתרגש מהילדים (ומעצמם) וקשה לילדים להתפנות להתפתחות ולמימוש שלהם. קשה להביא לידי ביטוי יכולות אישיות, קשה להתנסות ולצבור חוויות בעלות ערך וקשה לאסוף את הקצוות ולהחזיק את המערכת.
מה ההבדל בין הורה שהוא 'נהג רכב שודים' להורה שהוא 'נהג לימוזינה'?
אגלה לכם עוד סוד, ההבדל היחידי בין רכב שודים ללימוזינה הוא הנהג. ההבדל הוא לא ביצרן, ולא בהספק, לא בחוזק השילדה או בגודל המנוע. גם לא באביזרים המפנקים. אותו רכב יכול להפוך לרכב שודים על ידי נהג אחד וללימוזינה בידי האחר, אפילו על ידי אותו נהג ברגעים אחרים.
פה כדאי לשים לב – להתבונן על הפעולות של כל אחד מהנהגים, על הבעות הפנים בעת הנהיגה, ולזהות מה המצב הרגשי של כל אחד מהם. אנחנו יכולים לראות שהמאפיין העיקרי של נהג הלימוזינה הוא שהפעולות שלו הן מאד מינימליסטיות. נגיעות עדינות בהגה, בגז ובבלמים. כדי שהנסיעה תהיה חלקה ומושלמת חשוב שהנוסעים בכלל לא ירגישו את הפעולות שהוא עושה. זה לא שהוא לא שולט ברכב, להיפך, אבל הדרך בה הוא עושה את זה היא על ידי פעולות מאד רציפות, עדינות וממושכות. המבט שלו מופנה קדימה, כדי שבמידה ויהיו הפתעות הוא לא ייאלץ ללחוץ על הבלמים, והנוסעים לא יחוו את הטלטלה של בלימת פתע או שינוי חד במסלול. הוא יכול לחזות את מה שעומד לקרות, להאט בניחותא ולשלוט במצבים בהם נהג היסטרי ולא מיומן יגיב בפראות. ייתכן שנהג מיומן יצליח להחזיר את האוטו למסלול שלו, אבל במחיר של דפיקות לב. את התחושה העמוקה של בטחון, רגיעה, הוא כבר איבד, לפחות להפעם.
השאלה הגדולה היא – איך הנהג מגיע למצב שמספיקות לו נגיעות עדינות?
כדי שנהג יגיע למצב כזה הוא חייב להיות כל הזמן ליד ההגה. אם הוא ישאיר את ההגה למישהו אחר או לרגע יסיט את תשומת הלב שלו מהנהיגה, הוא ימצא את עצמו בסופו של דבר בשוליים.
כך גם בנהיגת משפחה: האם אתם בענין של לימוזינה או של נהיגה פרועה? אם התוכנית היא שהמשפחה תסע רגוע על כביש חלק, כשיש קשר עין חם בין הנוסעים, אתם חייבים להשאר כל הזמן נוכחים ליד ההגה, לא לסמוך על אחרים שיעשו במקומכם (אפשר להאציל סמכויות אבל לא להתרחק), להישיר מבט קדימה ולנשום לאט….
איך הפכנו מנהגי לימוזינות לנהגים של רכב שודים?
- אנחנו נוסעים על אוטומט
אף אחד לא לימד אותנו איך להיות הורים. מה שאנחנו יודעים זה מה שראינו בבית. למדנו, כילדים, מה שלמדנו, עד שבשלב מסוים, הבנו מה, מתוך מה שחווינו בבית, ניקח איתנו הלאה ומה לא. למדנו מה כן ומה לא בהתאם למה שהיה לנו טוב בתור ילדים או היה מכאיב ופוגע, חוסם או מונע.
כשהגענו להיות הורים, רובנו, מגלה, להפתעתו, שאנחנו הרבה יותר נוהגים כמו ההורים שלנו ממה שתיארנו לעצמנו. יחד עם זאת, רוח התקופה השתנתה. תנאי הכביש כבר לא כמו שהיו פעם. הנהיגה של דור ההורים שלנו פחות מתאימה לדרישות החיים של היום. היום עומדת בפנינו הבחירה 'לרדת מהאוטומט' ו'לחשב מסלול מחדש'.
2. הסחות דעת וגירויים מבחוץ מושכים את תשומת הלב שלנו
החיים 'בחוץ' מלאים בכל מיני עניינים ש"חייבים" לפתור. לפעמים נדמה שכבר שכחנו מה אנחנו רוצים באמת. אולי אפילו שכחנו למה הקמנו משפחה ומה אנחנו רוצים שהיא תהיה. מה היא תהיה עבורנו ומה היא תהיה עבור הילדים שכל כך יקרים ללבנו. אותם הילדים שאנחנו משקיעים בהם כל כך ומקדישים להם את חיינו עד שהם הופכים למרוץ משוגע.
נוצר מצב פרדוקסלי שבו אנחנו מאבדים את עצמנו, את ההנהגה הפנימית שלנו, את הפוקוס על מה שבאמת חשוב לנו. כך, שבמקום 'לרדת רגע מהכביש', לעצור בשוליים, לנער את המירוץ מעלינו ולעשות תצפית על חיינו. לשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו, לכוון את הוויז ולנהוג בנחת לעבר המטרה, אנחנו ממשיכים לרוץ בנהיגת רכב שודים.
איך מפסיקים לנהוג ברכב שודים וחוזרים לנהוג בלימוזינה?
הדבר הראשון שצריך כדי להפוך מנהג רכב שודים לנהג לימוזינה הוא נוכחות. צריך הורים נוכחים. נוכחים פיזית ונוכחים נפשית, אחרת המשפחה תגיע שוב ושוב לשוליים.
הדבר השני שצריך הוא היכולת להסתכל קדימה ורחוק, כדי לא להיות מופתעים כל הזמן. צריך לדעת לתכנן, לא רק להתלונן.
הדבר השלישי שצריך הוא לפתח יכולת להגיב למצבים משתנים – למצב הדרך, למצב הרוח של הנוסעים, מצב המנוע, רמת האנרגיה של הנהג.
בהורות שלנו אנחנו נשתמש בעקרונות האלה שוב ושוב, כשנדבר על דברים אחרים כמו משחק, לימודים, משמעת, שיתוף, ואפילו אתגרי גיל ההתבגרות.
רוצים להיות הורים שמסיעים את המשפחה ברכב שודים, כאלה שמוצאים את עצמם מתפרצים באופן "אוטומטי" על הילדים ואז "אוכלים את עצמם" עם רגשות אשמה, או מעדיפים לנהוג בעדינות ורגישות בלימוזינה המשפחתית?
אני מאמין שאני יודע מה התשובה, כי אני בטוח שמי שקורא עכשיו את השורות הללו יודע בדיוק מה הוא היה רוצה, אילו… אילו העייפות והאנרגיה הנמוכה היו במטה קסם משתנים ונעלמים והרגשות שלו היו פחות "חסומים" כשזה מגיע לילדים, אילו רק היה יכול להתמקד בלראות את הטוב בילדים ולהפסיק "לרדת עליהם" עם דרישות והנחתות של נהג שודים.
אז, אם שום דבר בהורות כבר לא משמח אתכם באמת והפסקתם ליהנות ולהתרגש מההורות שלכם, אם אתם עמוק בתוך התחושה ש"נגמר החמצן", מרגישים שכל מה שהחיים האלה מביאים בסוף גורם לחוסר סיפוק וקוצר סבלנות, הדבר הראשון שעליכם לעשות הוא לעצור לרגע את המומנטום, לנשום עמוק, ולחשוב על נהג הלימוזינה. הוא לא מתאמץ. הוא פועל בנינוחות ותנאי הכביש לא מכתיבים לו את מצב הרוח. הוא שומר על שוויון נפש כשהוא נוהג בדיוק באותו הכביש עליו נוסע רכב שודים. הוא פשוט לא דוחק בזמן, לא ממהר ולא בורח משום מקום לשום מקום. המטרה שלו היא שהנוסעים ייהנו מהדרך. זה גורם לו נחת ונותן לו תחושת סיפוק.
חווים לעתים קרובות דיכאון, חוסר סיפוק, כהורים?
מרגישים "תקועים" בהורות וזקוקים דחוף לשינוי ול"חמצן"?
לחצו על הכפתור ותלמדו, תוך חודש וחצי לגדל ילדים בטוחים, יצירתיים וערכיים, ליהנות מההורות ולחוות אותה במלואה – ופשוט לפתח קשר קרוב, חופשי וטבעי עם הילדים!
