משפחה בהשראה כאן גדלים בכיף
כתבות קשורות
מה זה אומר להיות משפחת אומנה? תמר איל, אמא אומנת לשני ילדים, בשתי תקופות חיים שונות. כותבת על החוויה המורכבת ועל הלמידה המשפחתית המשותפת. המאמר מתובל בשיתוף החוויה האישית ותובנות דרכן אפשר להכיר את הנושא ואת המורכבות הלא טבעית של המשפחות האומנות.
משפחת אומנה, או מה שפעם היה נהוג לכנות 'משפחה אומנת', היא משפחה שלקחה על עצמה לתת בית לילד או ילדים בסיכון. ילדי אומנה הם ילדים שהוצאו מחזקת הוריהם מתוקף האמנה לזכויות הילד, בשל חוסר יכולתם של ההורים לתת להם מענה הולם לצרכי מחיה והתפתחות תקינים. הילד האומן, עובר להתגורר במשפחת האומנה כבן משפחה לכל דבר ועניין, וזו מעניקה לו בית חם ועוטף, במטרה לאפשר לו לקבל מודל וכלים להתנהגות נורמטיבית.
האומנה מוגדרת כ"מסגרת טיפולית זמנית עבור ילד, שהוצא מבית הוריו הביולוגיים". מסיבה זו, ובשונה מאימוץ, נשמרים במקביל הסדרי האפוטרופסות הטבעית של ההורים הביולוגים. הילד, אמנם יוצא מהבית אך נשאר במשפחה. הוא ממשיך, במידת האפשר, לקיים מערכת יחסים עם משפחת המקור. מה שאומר שילד אומנה משתייך, בפועל, לשתי מערכות משפחתיות שונות שברוב המקרים, ההתנהלות בהן שונה מהיסוד, וניתן לומר אפילו שהן סותרות האחת את השניה. חשוב להדגיש שבזמן שהות הילד במשפחת האומנה, הוריו הביולוגים מקבלים, משירותי הרווחה תמיכה, בשאיפה לסייע להם לשקם את התפקוד ההורי הלקוי שבגינו הוחלט להוציא את הילד מהבית.
כדי שמשפחת האומנה תצליח במשימה המאד מאתגרת הזו, הוסמכו גופים מפעילים, חברות פרטיות מורשות מטעם משרד הרווחה לתת לה מענה כולל: להכשיר, ללוות, להדריך, לתאם ולשמש גם כזרוע מתווכת להעברת כספים. המשפחות עוברת קורס במ"ה (בחירה, מיון והסמכה). מרגע שהילד מגיע למשפחה, ועד שהוא מגיע לגיל 18 מלווה אותן מנחת אומנה שמסייעת במגוון הסוגיות שעולות מהמצב החדש שחווה המערכת המשפחתית.
בלידה של משפחת אומנה אין שום דבר טבעי ואין דרך להתכונן לרעידת האדמה שמתרחשת כשהילד האומן מצטרף למשפחה. הקושי משתקף דרך כל אחד מבני המשפחה באופן ייחודי, בהתאם לתפקיד החדש אותו הוא נדרש לשאת. השינוי הפתאומי והדינמיקה החדשה מציבה בפני כל בני המשפחה, שלל אתגרים – אישיים, רגשיים, חברתיים ומוסדיים.
איך הכל התחיל?
כמשפחה, הגענו לאומנה כבר בשנת 2000, וכמו כל הדברים הטובים, זה קרה במקרה. נכנסנו לאומנה מבלי להבין את ההשלכות. היינו זוג צעיר עם שני ילדים קטנים ועם רצון לתרום. לא היינו מודעים למורכבות של הדבר, למעט רצון ל'עשות מעשה'. בפגישה מקרית עם חברה שחיפשה משפחה שתארח, באופן חד פעמי, ילד פנימייה, נענינו לרעיון. הכל קרה מאד מהר. תוך שבועיים האירוח החד פעמי הפך לקבוע, כך שאחרי הליך מזורז, רן (שם בדוי כמובן) הפך לבן בית. אני ממש לא הצלחתי לעכל את הרעיון, שלמעשה, הפכתי ברגע אמא לנער מתבגר בן 15, כשאני עצמי הרגשתי עדין צעירה מאד. למזלי רן ידע בדיוק מה הוא צריך מאיתנו ולא התחבט כמוני. היה לו ניסיון רב במעברי בתים בעוד שבשבילנו, חסרי הניסיון, זה היה הלם, שהיינו צריכים ללמוד להתמודד איתו, ועם ילד שלא צמחנו יחד איתו כהורים.
בהתלבטות לגבי אומנה, זוהי הנקודה ראשונה שחשוב לקחת בחשבון. מדובר בשינוי חד שאין באמת דרך להתכונן אליו. כל מה שיש, מוכר וידוע – עובר טלטלה.
להיות משפחת אומנה פעם שניה – הסיפור שלנו עם אילן
רן גדל, הגיע לגיל 18, ויצא לדרכו העצמאית. עד היום הקשר נשמר והוא חלק מהמשפחה שלנו. אחרי שנים, לאומנה השנייה, הגענו כבר בוגרים, מנוסים ומודעים יותר. צברנו עוד קילומטרז' בהורות, הילדים גדלו ולמשפחה והצטרפו עוד 2 בנות ביולוגיות. הרבה השתנה בשנים שחלפו. גורמי הרווחה צברו ניסיון ומידע, כך שכמשפחה עברנו תשאול ומיון קפדניים הרבה יותר. כל הסימנים הראו לנו שהפעם זה הולך להיות בקלי קלות. תהליך המין וההסמכה לאומנה נמשך כתשעה חודשים ולמרות כל זאת, כשזה באמת יצא לפועל, הפכנו למשפחת אומנה באופן פתאומי. ביום שאילן הצטרף למשפחה, נולד לנו ילד בן חמש, וכשאני בת כמעט חמישים, יצאתי לחופשת לידה.
כשילד חדש מצטרף למשפחה, באופן טבעי מלוא תשומת הלב מופנית אליו. יחד עם זאת, לעומת ילד שנולד במשפחה, ילד אומנה כבר עבר משהו בחיים והוא נושא איתו מטען רגשי כבד. מסתבר, שלמורכבות הזו יש השלכות.
בהסתכלות לאחור אני יכולה לזהות שלא התכוננו כראוי. באותן השנים הראשונות של הקליטה, לי ולמשפחה שלי היה ממש קשה. בהתחלה הצלחנו להתעלם מהמון דברים חשובים. האופוריה של התחלת האומנה טשטשה את הקשיים של אילן, וגם את שלנו ושל הילדים הביולוגים. כשקושי לא נלקח בחשבון, לא רק שלא ניתן לו מענה מותאם, גם רוב הסיכויים שהוא ילך ויתעצם, ויקבל ביטוי נרחב ועמוק יותר, בהמשך. היום אני חכמה יותר, ויודעת ששינוי מערכתי מסוג זה מכניס את כל בני הבית לסחרחורת רגשית. בתחקיר שתי אימהות, של התוכנית עובדה אנחנו עדים לחשיפת הפצע המדמם והדרך בה הוא משפיע על כל הנוגעים באומנה ומניע את כל המעורבים. אומנה זו מערכת משפחתית מורכבת.
אילן עבר חיים לא פשוטים, שהובילו לזה שבגיל חמש וחצי הוא הוצא מהבית באמצע הלילה ע"י עובדת סוציאלית ושוטר. את הרגע הזה הוא זוכר היטב. אחרי חודשיים בקלט חירום הוא הגיע לגור איתנו. כשפגשנו אותו לראשונה הוא לא התבייש להצהיר שהוא לא רוצה לעבור אלינו. הוא הגיע אלינו מלווה באנשי מקצוע, ולאחר חצי שעה, כשהם עזבו, ברגע אחד צץ לו בית חדש ולנו עוד ילד. ברקע הדרמה הזו הצלחנו לשכוח את עצמנו ואת המשפחה שלנו שנעלמה לה פתאום. כל החיים התנקזו אליה. היינו כל כך עסוקים בלסייע לאילן להתאקלם עד שלא הבחנו בכך שהילדים שלנו חווים, במקביל לאילן, את אותן התחושות שנובעות מהטראומה שהוא "סוחב" איתו: נטישה, חוסר שייכות ובילבול. לא היינו מודעים לכך שהפגיעות של ילד האומנה מזדחלת לתוך המערך המשפחתי כולו. כולנו, לא רק ילד האומנה חיים בצל אותה הטראומה. היום, אחרי שנים של התבוננות על תהליכים במשפחות אומנה, שיחות עם הורים ובעלי מקצוע, אני יודעת להגיד שמדובר בפוסט טראומה משנית.
חווית הנטישה וחרדת הנטישה הפכו אצלנו לבנות בית היא באה לביטוי ומשפיעה על חווית הנטישה או הנוטשת שמאד הפחידה אותי ברגעים מסוימים. גם התחושה שאני עשויה לנטוש את דרך החינוך שאני מאמינה בה ולהפוך למפקחת היוותה עבורי איום ממשי. והכל, התנקז, כמובן למבנה היחסים המורכב והדרך בה הוא מנסה להפעיל ולהכתיב לנו את הדרך שאותה הוא מכיר.
כפל הנאמנות במשפחת אומנה
כשמדברים על אומנה הנקודה השנייה שחשוב להיות מודעים לה היא – כפל הנאמנויות שהילד מחזיק בתוכו באופן מובנה.
היום אני מבינה שגם כפל הנאמנות הוא סוגיה מובנית, ש"מדבקת" את המשפחה כולה, ומציבה אותנו, כהורי אומנה, בפני דילמות וקונפליקטים פנימיים. ממש בתחילת הקשר שלנו עם אילן, היה נראה שהמעבר "חלק" והוא מתאקלם ומשתלב יפה. יחד עם זאת, הבחנו בדפוס התנהגות חריג שלא הצלחנו להבין: יוצאים לים, אוכלים במסעדה, שופינג או סתם חופשה משפחתית. אפילו מספיק שנחווה ערב נחמד בבית, בלי שום רמז או אזהרה, הכל מתהפך והופך להכי גרוע שרק אפשר. כתגובה בחרנו לצמצם את 'רגעי האושר' למינימום הכרחי.
עם הזמן, התופעה הלכה והקצינה, התקפי הזעם של אילן הגיעו בהפרשים קטנים יותר והעוצמה שלהם הלכה וגדלה. כל התקף הביא אותנו לקצה, נראה היה שהילד מתפרק. ראינו שלאילן קשה, ובמקביל גם הבית מתפרק. החיים יחד הפכו לבלתי נסבלים.
כמענה לקושי שלו, חשבנו שהכי נכון יהיה להקפיד על סדר יום ברור ועקבי שלא יכלול יותר מידי חיוכים. ארוחות מסודרות שלא יהיו יותר מידי מגוונות. ויתרנו על בילויים משפחתיים והיינו יוצאים מהבית רק כשהיינו ממש חייבים. למרות זאת, כל אירוע כזה הפך לסיוט, החיים בבית הפכו ללא נעימים, ואנחנו הפכנו, עם הזמן, לנחמדים פחות ופחות.
גורמי המקצוע הסבירו לנו שזה סימן טוב, שאילן מרגיש בבית ומרשה לעצמו לבדוק, האם נמשיך לאהוב אותו גם בזמן שהוא פחות נחמד. עוד הסבירו, שמציאות שטוחה ולא מגוונת מקלה עליו. זה מאפשר לו להישאר בחוויה המוכרת. לכן היצר ההישרדותי שלו גורם לו ליצור מצבים, בהם הוא יכול להישאר 'הילד המוזנח'. הבטיחו לנו שבעוד שנה הוא יסתגל ויסגל לעצמו את האפשרות להכיל מצבים אחרים. אנחנו מהצד השני, מצאנו את עצמנו עומדים לביקורת מצד חברים ומשפחה, שלא הצליחו להבין למה אנחנו לא נחמדים לילד – "מה אתם לא אוהבים אותו…?!??…". חלפה שנה וחצי ואנחנו עדיין בשיא המשבר, בשלב זה אני כבר ממש לא בטוחה אם אהבה היא עניין בסיפור הזה. כל הצדדים מתוסכלים והפתרון לא נראה באופק.
התשובה הגיעה בשבת בבוקר, בעיצומו של רגע בו הבית שוב הופך לסיר לחץ. אילן ואני על הרצפה ואני מנסה להבין – מה הפעם? על מה הכעס הגדול? מה גורם לו להעיר את כל בני המשפחה? לקרוע את המצעים ולשרוט את המעקה? למי זה עוזר?
"אמא אמרה שאת הבגדים האלה אני צריך ללבוש גם לבית הספר…"!
באותו רגע הבנתי את כל הסיפור. ראיתי בהבזק אחד את המורכבות ואת ההגיון הפשוט שעומד מאחוריה. אילן קבל מאמא אילנה חליפה חדשה, ואני הנחיתי אותו להניח אותה במדף של הבגדים החגיגיים, כשאני מסבירה שהיא מתאימה לשבת.
אני אומרת דבר אחד והאמא האחרת אומרת הפוך. את הקונפליקט הזה אילן לא הצליח להכיל.
כך נראה כפל הנאמנות המובנה בנפש של ילד בן שבע:
לא ברור לי – איזו אמא חשובה יותר?
אני לא יודע – לאיזו אמא אני צריך להקשיב?
בתמציתה של הדילמה עומד רצון בסיסי: אני רוצה להישאר נאמן לאמא אילנה!
תחושת הבגידה באמא אילנה צפה כל פעם כשאמא תמר מבקשת משהו שעומד בסתירה עם מה שאמא אילנה מבקשת. מסתבר שדפוס ההתפרצויות היה צפוי. הן הופיעו כל פעם שאמא תמר מבקשת – איזה תסכול.
כאן התחיל המהפך. עכשיו אפשר היה להתחיל לגשר בין העולמות ולצמצם את הפערים הבלתי ניתנים להכלה בין שתי השייכויות המשפחתיות של אילן. הכנסנו לשיחות שלנו את אמא אילנה באופן מודע, גלוי ולגיטימי והכל הפך לנסבל הרבה יותר. נראה שאנחנו, בדרך הנכונה.
שלא נצפה לכך שהקשיים יעלמו בין לילה. לצד השיפור המשמעותי, היו דברים שעדיין היה צריך לפצח – סנדוויצים מפנקים ששלחנו איתו לארוחת עשר חזרו מלאים בחול, בגדים טובים הושחתו. מתברר שלאורך כל הדרך מלווה את אילן תחושת אשמה, שבעוד שטוב לו, וככל שטוב לו – אמא אילנה סובלת.
כפל הנאמנות של אילן שורה בבית ויש לו השלכות על כל אחד מבני המשפחה. הוא מופיע אפילו ככפל נאמנות במדיניות שלי, כאמא – האם לפעול לפי צו הלב שלי או להיענות לצרכים של אילן, שלא עומדים בקנה אחד עם הערכים שלי והדרך בה אני מאמינה שנכון לגדל ילדים? האם לבחור בדרך שאני מאמינה בה אבל נראה שפחות משרתת את הצרכים שלו או בדרך המוכרת לו ומאפשרת לו לחוות מינימום רגשי אשמה ביחס לאמא אילנה?
על שייכות ובדידות
במבט לאחור, כשחלפו להם יותר מחמש שנים. אילן כבר בן 11, ואנחנו כמשפחה עברנו שינויים נוספים, אם אני צריכה לסכם את החוויה במילה אחת, אני אבחר במלה בדידות.
כשילד אומנה מגיע למשפחה הוא בודד. ברגע אחד נעלמות על כל מערכות היחסים שלו. האומנה מבודדת אותו, באופן מסויים, לא רק מהוריו הביולוגים, אחים, מהמשפחה המורחבת, מהשכנים, סביבת המגורים והחברים, אלא גם מהקרקע המוכרת עליה הוא יודע לצעוד. כל המוכר והידוע משתנה ברגע שהוא "צונח" בעולם חדש, ואחר במהותו. חודשיים חלפו עד שהתקבל אישור למפגש של אילן עם אמא אילנה לראשונה. הרעיון הוא שבתקופת ההסתגלות לאומנה, בכדי לא לבלבל את הילד, הנתק מהעולם הקודם הוא מוחלט, עד שיתאקלם בעולם החדש.
כמו הילדים שמגיעים להשתלב במשפחה שלנו, גם אנחנו, כמשפחות אומנה, חווים אתגרים מורכבים ש"זר לא יבין". במסגרת האומנה תפיסת ה'עצמי' והזהות של כל אחד מבני המשפחה, כולל אילן, משתנה. חווית השייכות מושפעת מהתהליך וכל אחד מבני המשפחה חווה אותה באופן שונה. כל זאת כשהסביבה הטבעית של משפחת אומנה לא מספקת את הצורך בשייכות סביב אתגרי האומנה.
ממרום ניסיוני, הדבר החיוני ביותר עבור משפחת אומנה הוא קשר עם משפחות אומנה נוספות. אני מוצאת שהאתגר שעומד מולנו, כמו בפני רוב משפחות האומנה, הוא להכיר בזהות המשתנה במסגרת הפיכת המשפחה למשפחת אומנה, להכיר את התופעות הנובעות מהתהליך הזה וללמוד להפוך אותן להזדמנות להתפתחות עבור כולנו. מאחר ולא מצאתי מענה מותאם לצורך הזה, לקחתי על עצמי את המשימה לקבץ את המשפחות לקהילה, כך שבארבע השנים האחרונות אני מנהלת יחד עם צוות מופלא, את קמא – קהילת משפחות האומנה של ישראל מתוך ההבנה שהידע והכלים הכי משמעותיים נמצאים אצל המשפחות בשטח. אני שמחה לקחת חלק משמעותי בתהליך קידום מעמדן של משפחות האומנה בישראל. בחרתי לדבר על הקשיים שבדרך להציף את האתגרים שלנו, לא בשביל להתלונן או לזכות להכרה אלא משום שיש לי אמונה שלמה שזו הדרך למתן מענים נדרשים למשפחות. המטרה שלי היא לאפשר להורי האומנה לקחת חלק בשיח הציבורי.
אני לא מתביישת בקשיים שלנו, ההיפך הוא הנכון – יש לנו הרבה במה להתגאות. הורי האומנה, אחים אומנים וילדי הלב שלנו יקרים ואהובים, מענים מותאמים יותר נדרשים לנו, שיתוף פעולה שלנו בנושא, עושה את העבודה.
ישנם נושאים מורכבים רבים איתן מתמודדת משפחת אומנה כשהבסיס של כולם הוא הצורך של הילד ביציבות כשברקע הארעיות מרחפת כחלק מובנה בתוכה. אני כאן בכדי לקדם יוזמות ולתת את המענה הנדרש למשפחות. יש המון מה לעשות – אם גם לכם יש רעיון או מחשבה, רציתם לשתף… פשוט דברו איתי. אני מזמינה כל מי ששוקל להפוך למשפחת אומנה, וגם אתכם, משפחות שכבר בעיצומו של התהליך, לקבוצת הפייסבוק קשר עם משפחות אומנה – מתעניינים | מתלבטים | שואלים, שבאמצעותה ניתן להתייעץ עם משפחות אומנה פעילות. כולנו מתמודדים עם אתגרים לא פתורים שלא נעלמים, למרות שהם מקבלים, מעת לעת פנים חדשות ותוכן אחר.
מוזמנים לקרוא חוויות נוספות בבלוג בפייסבוק ולהשתתף בשיח – לשתף, לשמוע, להשמיע ולדון בנקודות נוספות חשובות ומשמעותיות להבנת המורכבות הנדרשת ממשפחות האומנה
תמר יקרה, כתבת מהלב, מאמר כן שחושף את התהליך הרגשי והתובנות הכל כך עמוקות ומלמדות בתהליך שלך האמא ומשפחה אומנה. ישר כח
תודה
כהורים שמסיימים 12 שנות אומנה ל 2 בנות משפחה הרגשנו חוסר עצום בתמיכה בנו בשנים הראשונות עי גורמי האומנה.
לקחנו יעוץ פרטי שהחזיק אותנו למרות קשיים כלכליים.
לדעתי יש לתקן את כללי קבלת הטיפולים.
במצב הנוכחי לא מעט משפחות מתקשות מאד ומתיאשות. חבל חבל