משפחה בהשראה כאן גדלים בכיף
כתבות קשורות
תינוק קטן שנולד, נולד לתוך עולם של למידה. תינוקות מתעניינים במתרחש סביבם, באופן טבעי קיימת אצלם מוטיבציה ללמידה. היא שמניעה אותם ללמוד את הסביבה כל הזמן. תהליך ההתפתחות של ילד הינו תהליך למידה ארוך וממושך. על מנת להתפתח, ילד צריך להיות סקרן, מתעניין ומוכן ללמוד. ילדינו הם כאלה. כך הם למדו להתהפך, ללכת, לדבר, לאכול, לבקש, לשאול, לשיר ועוד ועוד המון מיומנויות אותן למדו בשנים הראשונות לחייהם.
מה מייחד את הלמידה הפורמלית, שגורם להרבה מאוד ילדים, סטודנטים ואנשים בוגרים פשוט לא לאהוב את זה?
לפני שאענה על השאלה אבהיר שנרצה לחזק מוטיבציה פנימית אצל הלומדים. ניתן בקלות לחזק מוטיבציה חיצונית באמצעות פרסים או עונשים, אך מוטיבציה כזו היא זמנית והרגשות המעורבים בה בדרך כלל שליליים מאוד. הלומד מרגיש את החובה, ולא את ההנאה שבלמידה ומפתח חוסר מוטיבציה ללמידה.
אחת השיטות הנהוגות בבית ספר בתור מוטיבציה חיצונית ללמידה היא מבחנים. כאשר המורה רוצה שתלמידיו יעברו על החומר בבית וישננו אותו, הוא קובע מבחן. ואכן, יש לילד מוטיבציה חיצונית מאוד חזקה ללמוד על מנת להצליח במבחן. אך ברוב המקרים היא לא מחזיקה לאורך זמן. התלמידים לא לומדים כדי לדעת, הם לומדים כדי לעבור את המבחן. לשם כך הם משננים ואינם מבינים וזוכרים את החומר. חלק ניכר מהחומר נשכח לאחר המבחן, ובעצם לא התבצעה למידה. לכן, נחפש מוטיבציה פנימית אמיתית ללמידה.
אך מה היא מוטיבציה פנימית אמיתית? האם תלמיד שמכין שיעורי בית כדי לא להרגיש אשם זה פנימי או חיצוני? האם תלמיד שלומד טוב על מנת שהוריו יהיו גאים בו מונע ממוטיבציה פנימית או ממוטיבציה חיצונית?
קיימות תאוריות רבות בנושא מוטיבציה. אחת התאוריות המרכזיות היא תאוריית ההכוונה העצמית של דסי וראין (1991) שדרכה נראה כיצד לשפר מוטיבציה פנימית אצל לומדים. לפי תיאורית ההכוונה העצמית לא ניתן להגדיר מוטיבציה אחת כחיצונית לגמרי ואת השניה כפנימית לגמרי, אלא כשני קטבים של רצף. וכך, חלק מהפעולות הן בצד של המוטיבציה הפנימית, חלק בצד המוטיבציה החיצונית, ויש פעילויות שנמצאות בנקודות מסוימות בין הקצוות על הרצף. לפי התאוריה הזו, מה שחשוב הוא איך התלמיד תופס את הסיבות להתנהגותו. כאשר התלמיד מתעניין מאוד בשיעור ומאוד רוצה ללמוד, הוא תופס את המוטיבציה שלו כפנימית. כאשר הוא לומד כדי לקבל פרס או להתחמק מעונש, הוא כמובן תופס את המוטיבציה כחיצונית. כאשר הוא לומד על מנת לשמח את הוריו הוא תופס זאת כלחץ או ככפייה שנמצאים בתוכו. כך שמוטיבציה זו היא לא פנימית ולא חיצונית אלא באיזה שהוא מקום ברצף.
אם כן, נחזור לשאלה ששאלתי: "אז מה בלמידה הפורמלית גורם לתלמידים לא לאהוב ללמוד?"
התשובה עכשיו ברורה יותר: המוטיבציה ללמידה היא מוטיבציה חיצונית.
פעמים רבות לתלמידים אין מוטיבציה פנימית ללמוד. הם לא מבינים מה הם לומדים ומדוע הם לומדים.
מוטיבציה ללמידה קשורה למענה לצרכים
לפי תאוריית ההכוונה העצמית ככל שהמניעים הנתפסים יהיו פנימיים יותר, כך איכות המוטיבציה תהיה גבוהה יותר. כל מה שצריך לעשות הוא לספק לתלמיד שלושה צרכים בסיסיים:
1. הצורך באוטונומיה – הצורך של התלמיד להרגיש שהתנהגותו אינה נכפית עליו, אלא שהיא נובעת ממנו ושהיא ביטוי של הצרכים והנטיות שלו.
2. הצורך בתחושת יכולת – ההרגשה של התלמיד שהוא בעל יכולות ושבאפשרותו להשיג הישגים שקשה להשיג אותם.
3. הצורך בקשר ובשייכות – הצורך של התלמיד להרגיש שייך ואהוב. ילד שנדחה חברתית או שמרגיש שהמורה לא אוהבת אותו יתקשה מאוד ללמוד.
הלמידה צריכה להיות תוך תמיכה בשלושת הצרכים הללו. יכול להיות שתחילה תתבצע הלמידה מתוך מוטיבציה חיצונית, כמו: להכין שיעורי בית כדי להמנע מעונש, אך עם הזמן התלמיד יגלה (אפשר לעזור לו) שהחומר שהוא לומד בבית ספר בשיעורי חשבון עוזר לו להסתדר במכולת השכונתית או בספירת הגולות שלו בחצר, ואז המוטיבציה ללמידה שלו תהפוך להיות יותר ויותר פנימית.
אז מה עושים בבית לשיפור המוטיבציה ללמידה בבית הספר?
לא תמיד ניתן להשפיע על המסגרת הלימודית של התלמיד בבית הספר, אך כהורים אנחנו בהחלט יכולים להשפיע על התפיסה של התלמיד את בית הספר, את המורה והתלמידים האחרים.
בית הספר, במרבית המקרים הוא מקום בו התלמיד לא יכול לבחור באיזה שיעור הוא יהיה עכשיו (יש בתי ספר שאפשר אך הם לא רבים), אבל התלמיד כן יכול לבחור איך הוא יתנהג בשיעור. בהתחלה בעזרת שבחים על התנהגות נאותה (מוטיבציה חיצונית), אך לאט לאט הוא ירגיש שכך יותר נעים לו ונוח לו ללמוד בכיתה.
יכול להיות שהמורה תסכים לאפשר לתלמיד לבחור את מקומו, או את סדר הביצוע של המשימות והתרגילים שלו.
גם בבית צריך לתת לילד אוטונומיה בהחלטות הקשורות ללימודים, כמו מתי להכין שיעורי בית, שיעורים באיזה מקצוע להכין קודם, מתי ואיך ללמוד למבחן וכמובן כדאי לעזור לו למוד ללמוד בצורה יצירתית, כדי להקל עליו את הבחירה.
ישנם תלמידים, שמרוב אכזבות, הביטחון העצמי שלהם נמוך. הם אינם מאמינים שהם אכן יכולים להצליח בלימודים. לפעמים ניתן לשמוע מתלמידים אלו משפטים כגון: "אני טיפש", "כולם יכולים, רק אני לא" ועוד משפטים דומים. במקרה כזה אנחנו צריכים להגביר את תחושת המסוגלות. תנו לילד תרגילים בהתאם לרמתו. לא קלים מידי, כי אז הוא ירגיש "תינוק" או "טיפש", אלא תרגילים שהוא צריך להתאמץ אך סביר להניח כי יצליח לפתור אותם בסוף. באופן הדרגתי העלו את הרמה והראו לילד איפה בדיוק הוא מצליח, מה היה החלק הקשה וכיצד הוא הפעיל מחשבה ופיצח את הנושא.
לפעמים, על מנת שתלמיד ילמד, כל מה שנדרש הוא התייחסות שונה במקצת מצד המורה. ברוב המקרים, מורות שנסביר להם את הצורך של הילד שלנו, ישמחו לשתף פעולה. אך בנוסף לכך, אם נסביר לילד את התנהגות המורה בצורה לא ביקורתית, אלא כך שיבין שהמורה לא מנסה להתנכל דווקא לו, יכולה כל תפיסת הלמידה שלו להשתנות והמוטיבציה ללמידה שלו עשויה להעלות פלאים מעצם כך שהוא שינה את נקודת המבט שלו על הסיטואציה בכתה.
ארגנו לילד סביבת למידה תומכת מוטיבציה. ככל שהמוטיבציה שלו תהיה פנימית יותר, הוא ילמד יותר בכיף, הוא יהנה מהלימודים, יהיה לו יותר קל ללמוד, והכי חשוב, ההערכה העצמית שלו תשתפר.
הטכנולוגיה בשרות שיפור המוטיבציה ללמידה
פעם היו מגבילים את שעות הטלוויזיה של הילדים. היום הורים רבים מגבילים את שעות המסך של הילדים. מה הן שעות מסך? טלוויזיה, מחשב, טבאלט וטלפון חכם. אך האם הם אכן משחיתים?
חלק ניכר מהטכנולוגיה לא נועד ללמידה, וישנן תוכנות ותוכניות שנועדו במיוחד לשם כך. הילדים פוגשים, בשיטוט שלהם באינטרנט תכנים מסוגים שונים. האם הטכנולוגיה יכולה לשפר מוטיבציה ללמידה? האם יכול להיות שהמסכים, שהורים רבים כל כך חוששים מהם, יכולים להגביר מוטיבציה ללמידה אצל ילדים?
מתברר שכן, בעזרתנו.
אין בכוונתי להמליץ על הגבלה או הגברה של שעות המסכים. כל מקרה לגופו. יחד עם זאת, מכיוון שהמסכים החליפו את העיון בספרים ואת שעות הקריאה של ילדים, וניתן לאמר שגם את משחקי הקופסא, ואפילו את המשחק החברתי בחוץ, אני ממליצה לרתום את השעות שהילדים נמצאים מול המסכים השונים על מנת להפיק מהם למידה חווייתית ומהנה. היום קיימים הרבה מאוד משחקים למחשב ולטאבלט, ואפילו בטלפונים הניידים שילדים נושאים איתם כבר בגיל צעיר, שבהם הילדים יוכלו ללמוד קריאה, חשבון ועוד, כך שלפעמים ניתן לרתום את הטכנולוגיה לצורך שיפור המוטיבציה ללמידה של הילדים.
אפשר לשבת עם הילדים מול משחק מחשב כזה או אחר ולתווך עבורם את מה שהם פוגשים ולעורר אצלם עניין ללמוד ולחקור עוד בנושא. אפשר להגיע איתם להסכמות ביחס ל'זמן מסך' קבוע בתוכנות מסויימות שמקנות ערכים של למידה, ובעיקר, חשוב לשוחח איתם על מה שראו וחוו בשיטוט שלהם באינטרנט כדי ולפתח שיחה. בכך לייחס משמעות וערך להתרחשויות וירטואליות, לחבר אותם לחיים ולתכני למידה ולעורר סקרנות ומוטיבציה ללמידה.
