יום שלישי, 24 בינואר 2023

עצור! הגעת לגיל השלישי – נא לעדכן משמעות!

"החיים, פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים, בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה הם פשר חייו והם שונים לכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע". כך מסביר ויקטור פרנקל את רוח הלוגותרפיה כשהוא מצביע על החשיבות של עדכון הפשר שמחייב אותנו לעדכן משמעות בכל שלב בחיים ובוודאי משהגענו לגיל השלישי. 

מה קרה לשעון המעורר?

מדי בקר במשך ארבעה עשורים שמענו את אותה המנגינה. גם כאשר פקחנו עיניים לפניו, עדיין המתנו להוראה מפורשת שלו לקום, להתארגן ללכת לעבודה. פתאום אנחנו מבינים שגם הוא, ממש כמונו, מרגיש מיותם, חסר תועלת, מיותר. מסתכלים אחד על השני מבינים כי נדרשת פעולה ממשית של שינוי, הן בפעילות היומיומית והן בדימוי העצמי, בהגדרת עצמנו מחדש.

נכון, בגיל השלישי השעון המעורר מאבד את הבכורה ואת זכות ההגדרה, ולא ניתן להחזירה בשנית, אלא אם נזמין את עצמנו לעדכן משמעות, כשאנחנו מבינים שמה שקרה לשעון המעורר מדגים, בעצם, את מה שקרה לנו.

למרות ששינוי הכתובת אליה היו מועדות פנינו מדי בוקר היא יותר משינוי גיאוגרפי, עדיין נותרה בידינו הזכות והאפשרות לעצב את עתידנו ולבחור לאן מועדות פנינו מכאן ואילך. עדיין שומה עלינו להגדיר מחדש את ה"למה" שלנו לחיים, ובהתאם ליצור מערכת יחסים פרואקטיבית עם החיים החדשים, כזו שאנחנו מכתיבים בה את המהלכים בהתאם לבחירות שלנו. בהתאם לדרך בה אנחנו רוצים לצקת לתוכה משמעות. שכן, אמנם פרשנו מהעבודה אבל לא פרשנו מהחיים, נהפוך הוא, אנחנו לחלוטין מודעים לעובדה שלמרות ובגלל הגיל עלינו לחשוף ולגלות משמעות חדשה שתגדיר מי אנחנו לאחר הפרישה. אם נתחבר לתזה של פרנקל האומרת כי "אפשר לקחת מהאדם הכל פרט לדבר אחד בלבד: האחרון מבין סוגי החופש של האדם – החופש לבחור את דרכו", אנחנו מבינים שעלינו לנקוט עמדה כלפי הסיטואציה החדשה שנכפתה עלינו ולמצוא בתוכה משמעות, מכיוון שניתן למדוד אותה רק בהקשר של אירוע נתון. בידינו הבחירה ליצור את הארוע שמוסיף משמעות לחיינו, או לכבות את פתיל החיוניות ולהפסיק לשאוף לגלות אותה בכל פעם מחדש. 

שינוי ועדכון משמעות

אי אפשר להגדיר את פשר החיים ומשמעותם באופן כללי, לכן אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. מרבית האנשים רוצים שינוי. בעוד שרובם מקווה שהכל ישאר אותו הדבר. המחשבה והפנטזיה על שינוי היא אכן מסעירה ומעוררת, אלא שכאשר רוצים להגשים את הפנטזיה מגלים שנערמים לא מעט קשיים בדרך. כאן בדיוק נכנסת הבחירה. אנחנו אלה שמחליטים כיצד יראה הרגע הבא, היום הבא, השבוע, החודש, השנה. כפי שפרנקל מציין בספרו האדם מחפש משמעות "אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכל, כמו הידיעה שיש פשר לחייו".

מכיוון שככל הנראה המשמעות לא תדפוק לנו בדלת. זהו החזון שלנו שבקצהו אנחנו רואים את העצמי שלנו מזוית אחרת, אולי משודרג יותר, אולי, כזה שמגלה דברים שמעולם לא ידע שנמצאים בתוכו. יש לנו הרבה מה להציע, למרות היותנו מהגרים טכנולוגים, איננו מהגרים בחברה האנושית ובסביבה הבינאישית, ניסיון החיים שצברנו אינו מייתר אותנו על הצעירים, גם להם יש הרבה מה ללמוד מאיתנו, "הזקנים", בכל תחום ואפילו בתחום העסקים.

לאחר שהבנו ששינוי אינו מילה גסה, אנחנו מבינים שכדי להישאר חיוניים, לסביבה ובעיקר לעצמנו, אנחנו רוצים וצריכים להמציא עצמנו מחדש. לשם כך, אפשר ורצוי לרתום את הצעירים הטכנולוגים במשפחה, ובכך גם ניתן לחזק קשרים קיימים, ולצמצם את הפער הבין-דורי לטובת ורווחת כל הצדדים.

אני רוצה לטעון שהגיל אינו מהווה מעצור בחיפוש אחר משמעות ואפילו להגיד שנהפוך הוא, הוא מהווה הזדמנות לגלות את עצמנו מחדש ולהביא לידי ביטוי חלקים שלא הכרנו בערכם, להציב אותם בקדמת הבמה בבשלות ותעוזה שהתגבשה אצלנו עם השנים.

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על מעצור?

בלם של מכונית? הפרעה מכנית לפעולת כלי נשק? כפיס עץ המונע מהדלת להיטרק? ריסון? עכבה המונעת תגובה?

נדמה לי שכל התשובות נכונות, תלוי כמובן למה מתכוונים ועל אילו מעצורים מדובר.

לאורך השנים חווינו לא מעט מעצורים. המשפחה כבר לא מהווה מעצור. עכשיו אנחנו עצמאים ומשוחררים ממחויבות ואחריות ישירה על המשפחה, אין תירוצים. אף אחד לא מחליט עלינו – לא ההורים שכבר אינם, לא האחריות על הילדים שכבר עומדים ברשות עצמם. נכון שכשהיינו צעירים, נדמה היה לנו שהמעצורים הם חלק טבעי מהחיים, עוד מהמורה שצעד רחב יותר יצלח אותה בקלות. בגיל השלישי, אנחנו הולכים בצעדים יותר קטנים, צולחים מהמורות לאט יותר ואולי ידרשו יותר צעדים על מנת לאתר את ההזדמנות שממתינה לנו מאחורי העיקול, ומצפה להתגלות. נהיה מוכנים לשקול כל הזדמנות שתקרה בדרכנו, גם הזדמנויות שהיינו פוסלים בצעירותינו. שכן אין לדעת איזו הפתעה תתגלה עם פתיחת הדלת הבאה, עם המוכנות שלנו להשתנות ולפגוש את ההזדמנות. כמו שאמר פרנקל: "האדם אינו רק קיים, אלא הוא תמיד מחליט איזו צורה תהיה לקיומו, למה יהפוך ברגע הבא. באותו אופן, לכל בן אנוש יש את החופש להשתנות כהרף עין".

לצורך הדגמת הרעיון אשתף בסיפור אישי

מירב חיי המקצועיים הייתי רופאת שיניים מומחית לילדים. זה לא היה רק משלח יד, הרגשתי שזה יעוד. עיקר עבודתי הייתה בחדר ניתוח, בטיפולי שיניים בהרדמה כללית לילדים עם צרכים מיוחדים, חרדתים או כאלה שהתקשו להתמודד עם ריבוי הטיפולים.

לפני כשש שנים החיים שמו לי מעצור ענק. לאחר ארבעה ניתוחים בידיים, אשפוז ביחידת עמוד שדרה כאשר אני לא יכולה לזוז, הגוף שלי צעק הצילו, התחנן שאתן לו מנוחה.

היה עלי להחליט לאן אמשיך מכאן. 

על הדרך בה בחרתי לעדכן משמעות אפשר לשמוע בראיון עם אמנון פאר (בתוכנית הכל פתוח – רדיו FM103)

כמו שנראתה המציאות, עם ההגבלות הפיזיות שנוצרו שאיתן הייתי אמורה להמשיך ולתפקד, נראה היה אז, על פניו שלא עומדות בפני יותר מדי אפשרויות. היה לי מאוד קשה להתמקד ב'יש' כי ה'אין' היה ענק. כאבים בלתי פוסקים, תשישות, תחושה של חוסר אונים ובעיקר חוסר משמעות. כבר לא היתה סיבה להתארגן מהר בבוקר כי צריך להגיע בזמן לחדר ניתוח, כבר היה הרבה יותר מורכב לעמוד שעות במטבח ולהכין ארוחות למשפחה וחברים, שני דברים שמצאתי בהם המון כח ומשמעות שנאלצתי לוותר עליהם. הרגשתי שכל מה שמגדיר אותי חדל להיות רלוונטי. הרגשתי לא חיונית (תרתי משמע), והיה עלי לבחון את ההגדרה העצמית שלי מחדש, להסכים לקבל עזרה מחברים ובני משפחה, מה שלא היה פשוט כלל ועיקר עבורי.

קיבלתי החלטה אסטרטגית, למצוא את הסדקים שדרכם האור יכול לחדור, להרחיב אותם. לעדכן משמעות ולתת לה להיכנס. היה ברור לי שהאופציה לשבת בבית, לבהות במסכים ולבכות את מר גורלי, אינה יכולה להיות פתרון עבורי. מצאתי פרמטרים שונים מאלו שהורגלתי בהם לחשיפת ה'יש', כדבריו של פרנקל, לומר "כן לחיים" ולגלות משמעות שונה, אבל לא פחות נכונה עבורי. למעשה, מצאתי שעלי להגדיר מי אני מחדש, להתחבר להגדרה ולממש אותה.

איך מחפשים ואיפה מוצאים משמעות?

פרנקל טען כי "אם אינך יכול לשנות את הסיטואציה, אתה צריך לשנות את הגישה שלך לסיטואציה". הבנתי שצריך לעדכן את המשמעות בחיי ולהתאימה למגבלות הפיזיות הקיימות. וזאת אכן עשיתי.

הסמן הראשון היה דווקא הטיפול במעצור הגופני. התחלתי בפעילות יומיומית לחיזוק ושימור הגוף, פעילות שאני מתמידה בה מדי בקר והיא זו ששומרת על חיוניות הגוף, במידה מספקת, ולא פחות מזה, על הנפש והשפיות.

כיוון שהתחלתי את המסע מפנים החוצה, הבנתי, שהלימודים הם הכי משמעותיים עבורי. עדכנתי את המשמעות בהכשרות השונות והכלים שרכשתי לאורך השנים, בהן למדתי לתואר שני בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות, והוסמכתי לאימון אישי. התובנה הזו הביאה אותי להרשם לימודי לוגותרפיה – ריפוי באמצעות משמעות באוניברסיטת ת"א. עמדתי בכל המטלות, לא פחות מהסטודנטיות הצעירות ממני בשנים רבות, וקיבלתי תעודה.

הלוגותרפיה סייעה לי לעדכן משמעות כשהיא מכוונת להזזת הפוקוס ל'כאן ועכשיו' לדברים היותר משמעותיים ולהקדיש להם מה שנדרש, על פני ציר הזמן ככל שיתבקש. כך שבחרתי לא לוותר גם על אירוח וארוחות. פשוט הקדשתי זמן ארוך יותר להכנות.

עדיין נותר ה'אין' התעסוקתי. גם פה נקראתי לעדכן משמעות. 

איך מעדכנים את המשמעות ממש בעיצומו של הגיל השלישי?

המשמעות בתוכנו, רק צריך לחשוף ולגלות אותה, ממש כמו בסיפור על הציפור הכחולה של מוריס מטרלינק, שמספר על שני ילדים שיוצאים לחפש אחריה כמייצגת את האושר, ובסוף מגלים שהייתה כל הזמן בביתם הדל ולא בבתים העשירים שפגשו בדרכם.

ממש כמו הילדים גם אנחנו הופכים בדפי החיים ומוצאים עד כמה מרבית האירועים שעברנו, מרבית המעשים שלנו היו ועודם משמעותיים, לנו, למשפחתינו, ולחברינו. נותר, אם כן, לגבש מכל ה'יש' דרך חדשה, להפוך את ה"אי אפשר!" ל"איך אפשר?" ולעשות שינוי, בהתאם לרצונות מחד ולמגבלות מאידך. לרתום אחרים ולגלות מחדש את העולם. כשמתמקדים ב'יש' נפתח פתח ליצירתיות וחדשנות. 

בהיותי אישה של קצוות, עברתי מעיסוק בפעוטות וילדים לקצה השני. בכלים של אימון והנחיית קבוצות, פיתחתי סדנה ברוח הלוגותרפיה בנושא מציאת משמעות בגיל השלישי שמזמינה "להתמקד ביש". לצד זה, חוויה רגשית עוצמתית ומטלטלת הביאה לכתיבת ספרי הראשון "ואז אתה נגעת". הספר מגולל את הסיפור של יעל ואורי, זוג בגיל השלישי שניפגש באלגוריתם של פייסבוק. מתאר את הקורות אותם, מנקודת מבטה של הגיבורה שמבינה את את הדברים המשמעותיים עבורה שהשתנו עם השנים.

והנה – רופאת שיניים לילדים הופכת למנטורית שכותבת ספרים למבוגרים. 

לכאורה עסקתי מירב חיי במקצוע מאד רחוק מכתיבה. אלא שזה לא ממש מדויק. מדובר, שוב, בעדכון משמעות. חברות ילדות יעידו שתמיד כתבתי. בשנים האחרונות גיליתי שהמילים מהוות עבורי ממש כלי טיפולי. באמצעותן אני יכולה לעבד חוויות ו לגלות משמעות בתחנות המגוונות בחיי. המילים יוצרות עבורי בית, במובן העמוק והרחב של המושג. כך, כשהן מלוות אותי בילדותי המוקדמת כעולה חדשה מפולין, במגורים בעיירת עולים בשנות החמישים, בנעורים בקיבוץ ובשכונה תל אביבית, בחיי כסטודנטית באיטליה, באוניברסיטת ת"א, ומוצאות משמעות אצל האישה הבוגרת שהפכתי להיות. הכתיבה היא עבורי הדרגה הגבוהה ביותר של זיקוק כל המשמעותי, הגדרת העצמי, הגילוי מי אני והעדכון בכל שלב מחדש.

ועכשיו, תשאלו, ובצדק, איך מתמודדים עם התגובה של בני המשפחה?

על יחסים בתוך המשפחה, עם קולגות, עם חברים – במאמר נוסף.

הארה מקדימה:כשאדם שלם עם מה שהוא עושה, מרגיש שיש לו סיבה לקום בבוקר ויש משמעות לחייו, גם הסביבה הקרובה מפרגנת לו והוא יוצר פניות שונה להשקיע במערכות יחסים משמעותיות. 

ובינתיים, אם לחזור למעצור, הרי לאורך הדרך אנו נתקלים במעצורים רבים. הבחירה בידינו איך להתנהל מולם, לעדכן משמעות, להצליח להתמקד ב'יש' למרות ועם כל האובדנים. האישה הבוגרת שאני היום, נקראה לעדכן משמעות בעקבות מעצור שהחיים הציבו בפניה והמציאה את עצמה מחדש בדמות מנטורית העוסקת במיניות ומשמעות בגיל השלישי, וכבר בעיצומה של כתיבת ספרי השני.

ורק נזכור, המעצור אכן בולם בבת אחת, אבל, מעיף אחורה, רק בשביל לקחת תנופה ולעדכן משמעות פעם אחר פעם.

ואז אתה נגעת
סיפור אהבה אירוטי של זוג בגיל השלישי שנפגש באמצעות האלגוריתם של פייסבוק

מעוניינים לקרא את הספר? לתאם הרצאה בנושאי הגיל השלישי ומשמעות החיים?

אודות ד"ר עירית בקר

ד"ר עירית בקר, רופאת שיניים מומחית לילדים, מנחת קבוצות, מאמנת אישית, בוגרת לימודי לוגותרפיה. ילידת וורשה, עלתה עם משפחתה בגיל חמש, גרה במגוון מקומות בארץ, כל אחד ואחד מהם הותיר חותם משלו. הכי משמעותי: אשה, אמא, סבתא, חברה. "ואז אתה נגעת" הוא ספרה הראשון.

בדקו גם

צילום בסלולארי

סיור צילום בסלולארי בעין כרם

הטלפון הנייד הפך למכשיר רב תכליתי והמצלמה עובדת שעות נוספות. יצאנו לסיור שטח ללמוד צילום בסלולארי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פתיחת צ'אט
1
תקשרו איתנו בוואצאפ
צ'אט עם 'משפחה בהשראה'
היי. איך נוכל לעזור לך?