משפחה בהשראה כאן גדלים בכיף
כתבות קשורות
חליפת ההורות מביאה איתה לא מעט אתגרים. אחד מהם הוא רגשות אשמה. רגשות אשמה הם מתעתעים. מעין כפתורים לחיצים שאנחנו, כבני אדם, יודעים להפעיל האחד על השני. המומחים הכי גדולים בהפעלה שלהם הם הילדים שלנו. אותם ילדים, קטנים וגדולים (וגם אנחנו, יודעים איפה נמצאים הכפתורים הללו אצל ההורים שלנו), הם מנוע רב עוצמה.
הכפתורים הללו מועדים לפורענות כי הם מכשיר לסחטנות רגשית ולמניפולציות, מתוך ההבנה הבלתי מדוברת, ובדרך כלל גם בלתי מודעת, שרגשות אשמה גורמים לנו לעשות דברים שהחלטנו לא לעשות, ולהיפך. היא מכתיבה לנו הרבה מאד פעולות והתנהגות, ואפילו התנהלות שמכוונת לפיצוי, כשהאשמה, גלויה או סמויה מכוונת אלינו. גם כשמאשימים אותנו על הבחירות שלנו וגם כשאנחנו מאשימים את עצמנו על המעשים שעשינו, אותם מעשים ש"לא ייעשו".
מהם רגשות אשמה?
אשמה היא רגש לא נעים שמגיע כשמישהו מאמין שהוא התנהג באופן לא מוסרי או לא ראוי כלפי אחר או כלפי עצמו.
יחד עם רגשות אשמה, לרוב, באה גם חרטה, ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית כדי להימנע מאותם רגשות אשמה. לרב, אנחנו נוטים לעשות דברים שיסייעו לנו למרק את המצפון, כי ייסורי המצפון שלנו הם בלתי נסבלים.
יש כאן מנגנון מעניין. מצד אחד קיים במוחנו הדימוי שיש לנו על עצמנו או זה שהיינו רוצים שיהיה עלינו, של אנשים טובים, הורים אוהבים, בני זוג קשובים, ילדים אמפטיים להורים. מצד שני עשינו מעשה שאינו תואם את אותו הדימוי – צעקנו או הכינו את הילד, לא בילינו מספיק זמן יחד כמו שרצינו, היינו קצרי רוח וגסים עם ההורים ועוד. ואז, כשהמעשה, כפי שנתפס על ידינו לא הולם את הדימוי שלנו אנחנו מרגישים אשמה.
מה הבעיה עם רגשות אשמה?
רגשות האשמה שמציפים אותנו מקשים עלינו להפעיל שיקול דעת חופשי, ואנחנו ממש נכנעים להם. ניתן לראות את זה בברור בקרב הורים גרושים שמקדישים את כל חייהם לפצות את הילדים על השבר שיצרו בחייהם, ניתן לזהות אותם בקרב אנשי קריירה שנעדרים שעות רבות בבית ומחפשים לפצות את הילדים בפיצוי חומרי, וניתן להבחין במנגנונים הללו בכל משפחה ממוצעת.
הלקאה עצמית היא בעצם העונש שאנחנו בחרנו כדי להעניש את עצמנו על המעשה ואז אחרי ששילמנו את המחיר, כלומר, קרענו לעצמנו את הצורה על השטות שעשינו, פרדוקסלית, אנחנו נחזור שוב ושוב וחוזר חלילה. כלומר, נעשה משהו לא הולם ונעניש את עצמנו ברגשות אשמה.
דומה הדבר לאדם שפשע כנגד החברה, נאשם ונישלח לכלא. ריצה עונשו, יצא מהכלא, כשלמעשה הוא שילם את חובו לחברה. ואז, הוא יכול לבצע פשע שוב ושוב.
האשמה לא עוזרת לנו, היא אף מסיטה אותנו מהדבר הנכון לעשות:
- לקחת אחריות על המעשים שלנו!
לקחת אחריות משמעו, להודות בטעות ולהכיר בנזק שנגרם מהמעשה שלנו. אם יש צורך – להתנצל, וכן, לפצות, כדי ליישר את ההדורים ולחדש יחסים שאולי נשבר בהם האמון בנו או נפגמה הסמכות שלנו.
2. להיות בחמלה!
להיות בחמלה משמעו לגלות אכפתיות אמיתית, לשתף בכנות בכאב שלנו (בלי ליפול למלכודת הלחיצה על כפתורי האשמה של האחר). את היכולת הזו לגלות חמלה עלינו להחיל גם, וקודם כל על עצמנו. לסלוח לעצמנו על הטעות וללמוד את הלקח.
מה ניתן לעשות כשרגשות אשמה מציפים אותנו?
את המעשה כבר אי אפשר לשנות. הוא כמובן לא ניתן לשינוי. מה שכן נוכל לעשות הוא לשנות את הדימוי שלנו על עצמנו. אנחנו הורים טובים ודואגים, עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים.
באחת הסדנאות שהעברתי למנהלים בחברת היי טק, אמרה לי משתתפת – שלמה, המשפט שכתבת על הלוח במפגש הקודם שינה לי את החיים עם הבנות שלי. כתבתי שם בגדול – "את אמא מקסימה ונהדרת", ובקטן הוספתי "ולפעמים עושה שטויות וטעויות".
דונלד ויניקוט אומר – you are a good enough mother, הציפייה להיות הורים מושלמים, היא שורש האכזבה שלנו מעצמנו, שהיא כשלעצמה, הפתח לרגשות האשמה שמחכים לנו מעבר לפינה בכל רגע ורגע.
הורים מנהלים את הבית!
רוצים לשמוע על אימון מנהלים ממוקד, להתבוננות פנימית והתפתחות אישית שמתמקד בפסיכולוגיה חיובית, הרואה באדם את החוזקות, היתרונות והעוצמות שבו, וממנפם לעשייה חיובית, כמו גם שינוי דפוסי חשיבה והתנהגות?
כמה מילים לגבי רגשות אשמה:
אשמה היא דבר מוכח, רגשות הן משהו שונה לחלוטין, כך שאין כל סיבה לערבב ביניהן, נהפוך הוא..