יום שני, 30 בינואר 2023

אחריות אישית או: למה שהילד שלך ירצה לעשות מה שאומרים לו?

מה היינו רוצים? עמוק-עמוק בתוך תוכנו היה לנו קל ונח אם הוא לא יסרב, או ידחה, או יתווכח. יעשה בדיוק מה שאומרים לו. שהוא יהיה ילד "טוב", ילד "נוח". היינו רוצים שהכל יהיה אחרת – שהוא לא יסכים – הוא ירצה. כן. יעשה מה שצריך מתוך רצון. שהוא ירצה לעשות מה שאומרים לו. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שילד לומד, במהלך חייו לפתח רצונות משלו. הוא מפתח את מי שהוא ולומד להכיר את הדרך שלו להתמודד עם אתגרי החיים. אם הוא יעשה כל מה שאומרים לו לעשות ורק מה שאומרים לו לעשות הוא יגדל להיות אדם מרצה ולא יפתח אחריות אישית על מעשיו, יחשוש מלקבל החלטות ולהעז להתקדם בחיים ולממש את הפוטנציאל שלו.

אני בטוחה שאתם מכירים לפחות חלק מהסיטואציות הבאות:

לכי למקלחת – עוד מעט / אחר כך / לא בא לי.

מה עם שיעורי בית? – אין לי כח / אחרי התוכנית בטלוויזיה.

תסדרי את החדר שלך – לא רק אני בלגנתי / אין לי חשק עכשיו / יותר מאוחר.

מה שמעצבן באמת הוא ש"אחר כך" זה הרבה פעמים פשוט לא.

למה ילדים לא פשוט עושים את מה שאומרים להם?

למה זה ככה? למה הילדים לא פשוט משתפים פעולה? נשאלת השאלה של מי האחריות על הכנת שיעורי הבית? מי אחראי לַסדר בחדר? מי אחראי על כך שהילד יאכל, יתרחץ וכו'? כאשר הילד מגלה שאנחנו ההורים, נושאים באחריות, הוא יכול להסיר אותה מעצמו. הוא יודע שאם אנחנו אחראים על הכנת שיעורי הבית, הוא יכול להגיד "אחר כך" ובעוד חצי שעה נזכיר לו שוב, ושאם תגיע שעת השינה והוא עדין לא יכין אז נרשה לו להישאר ער עד מאוחר כדי להכין את שיעור הבית וכו'. כאשר נעביר את האחריות לילד פחות "ננדנד" ו"נזכיר" לו לעשות דברים, והוא ילמד את המשמעות של אחריות אישית "על בשרו".

תגידו, ובצדק, ומה אם הוא לא יעשה? כי הרי יותר אכפת לנו מאשר לו. אם לא נזכיר לו הוא פשוט לא יעשה. נכון, הוא, כנראה עדיין לא פיתח מידה מספקת של אחריות אישית. כדי 'להעביר' את מקל האחריות בלי שהוא ייפול בין הכסאות', נדרש, במקביל, לעשות 2 דברים:

הצד האחד: לתת את החופש, או במילים אחרות – לשחרר אחריות

כולנו אוהבים חופש. אנחנו אוהבים "להחליט על עצמנו". הילדים שלנו גם יודעים להגיד את זה. כאשר אנחנו מנחיתים "הוראות" ומנסים להכריח אותם לבצע משימות, התגובה המיידית היא התנגדות. כדי שהם ילמדו לקחת אחריות אישית חשוב לתת להם את האפשרות להחליט. אם אנחנו רוצים שהילדים יעזרו לנו במטלות הבית, לדוגמה, במקום להגיד להם מה הם צריכים לעשות נכתוב רשימה, ובשיחה משותפת ניתן להם לבחור ונגיע להסכמה מה הם רוצים לעשות. נסביר שזאת עזרה שההורים צריכים, ושבעקבות העזרה הזאת יישאר להורים יותר זמן לעשות דברים יחד עם הילדים ועוד הסברים נוספים שגרמו להם לרצות לתרום, להשפיע ולעזור. ילדים אוהבים להיות שותפים ולעזור. כשהם עוזרים הם מרגישים חשובים ומשמעותיים, ולכן יקבלו בשמחה משימות על עצמם. חשוב לתת להם עידוד וחיזוק על עזרה שנתנו, ולהסביר כמה היא היתה חשובה לכם.

מה יקרה עם לא יעזרו? בצעו את המטלות לבד ולאחר מכן שבו איתם לשיחה. זכרו! המטרה היא לא שהילדים יבצעו את מטלות הבית. המטרה היא שהילדים ירגישו חיוניים וחשובים במשפחה. ואם לא יכינו את שיעורי הבית? פה נכנס הדבר השני שחשוב לעשות במקביל – ללמוד לקחת אחריות אישית על התוצאות.

הצד השני: לתת הזדמנות לחוות את התוצאות כדי להבין את משמעותן

ברוב המקרים, לנו המבוגרים ברור למה עושים דבר זה או אחר. אנחנו עושים דברים רבים שאנחנו לא אוהבים מתוך אחריות אישית, פשוט כי אנחנו מבינים את התוצאות, מבינים מה יקרה במידה ונעשה או לא נעשה. לילדים, לפעמים התוצאות לא ברורות. אם ילד לא מסכים לצחצח שיניים, צריך להראות לו (ממש בתמונות אם אפשר) מה קורה לשיניים לא מצוחצחות ואיך זה יכול להשפיע עליו.

לצד שחרור המקל חשוב שנשמש עבור הילדים דוגמא אישית. ילדים מחקים את ההורים. הם חכמים ומבינים מה באמת חשוב לנו. הם מניחים שההתנהגות שלנו מעידה על מה שחשוב לנו באמת. בגדר נאה דורש – נאה מקיים. הם לא יעשו מה שאנחנו דורשים מהם ולא דורשים מעצמנו. על מנת להשריש בילד התנהגות חיובית, אנחנו צריכים להתנהג באופן דומה. אם החדר של ההורים מבולגן, לא יהיה ברור לילד למה הוא צריך לסדר את שלו. אם ההורים לא קוראים ספרים, אז למה הילד חייב לקרוא ספר? אם אמא כל היום בטלפון הסלולרי שלה, אז למה לילד אסור לשחק במחשב כל היום?

זה בהחלט עניין שמאתגר אותנו, כהורים, אבל יחד עם זאת הוא נותן לנו הזדמנות להשתפר בעניין האחריות האישית שלנו, ולשפר אותה משמעו לשפר יחסים, גם עם עצמנו, גם עם הילדים, וגם עם כל האנשים שאנחנו באים איתם במגע.

האם עידוד עוזר או פוגע במוטיבציה של ילדים לקחת אחריות אישית?

מומחי חינוך מסבירים שחשוב לתת חיזוקים חיוביים לילדים. לתת לילד את ההתייחסות החיובית על מה שהוא עושה. אני שומעת לא מעט הורים שמתנגדים לעידוד. הם חושבים שכאשר יעודדו את הילדים הם יורידו להם את המוטיבציה להתאמץ.

האם זה נכון? האם עידוד מגביר או מוריד מוטיבציה? כמו בכל דבר, העניין הוא המידה. כדאי לעודד את הילד על עשייה והשתדלות, לאו דווקא על תוצאות והצלחות. עידוד גורם לילד להרגשה אישית טובה, הוא נותן לו תחושה של ערך עצמי ומגביר את המוטיבציה לעשות ולהצליח בפעם הבאה אפילו יותר. עודף עידוד יכול לגרום את התופעה ההפוכה בדיוק, ילד יכול "להתמכר" ולהפוך למרצה ובכך לאבד לגמרי את הקשר עם מה שהוא באמת רוצה. יחד עם זאת, כאשר העידוד נאמר לא בצורה רצינית ולא באופן ישיר לפעולות שהילד ביצע, הוא גורם לילד להבין שאין משמעות לעידוד ופוגע במוטיבציה.

לסיכום, כדי לגדל ילדים בעלי אחריות אישית שלא עושים מה שאומרים להם רק כי אומרים להם לעשות, אלא מתוך רצון והבנה של התוצאות ומתוך בחירה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לתת לילדים את ההזדמנות להיות משמעותיים בעיני עצמם ולהרגיש בעלי זכויות בבית. כך גם החובות שלהם יתמלאו בקלות יותר:

1. שחררו להם אחריות.

2. תנו להם לבחור מה הם עושים ושבחו אותם על התנהגות ראויה.

3. הסבירו להם למה חשוב לעשות גם משימות פחות חוויתיות מבחינתם.

4. תנו דוגמה אישית.

ילדים שפיתחו אחריות אישית ישמחו לשתף פעולה עם מטלות ומשימות אם רק תתנו להם את הכלים לעשות את זה.

אודות אסנת דומן

אסנת דומן, מדריכה בנשמה ומאמנת לשיכלול יכולות מוחיות, מאמינה שלכל אחד יש חופש לבחור בדרך משלו בחיים. לאחר לימודים בטכניון והרבה שנים בתעשיית ההייטק בתפקידי פיתוח ותכנון הבנתי שהיכולות המוחיות הן הדרך שלנו להתפתח, לפתח ולתכנן, אך לא רק מוצרים אלא גם את עצמנו ואת היום יום שלנו. מחברת רב המכר "10 דרכים לאימון המוח" שנמכר בארץ ובעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פתיחת צ'אט
1
תקשרו איתנו בוואצאפ
צ'אט עם 'משפחה בהשראה'
היי. איך נוכל לעזור לך?